אני חושב שזה בגלל שיצירתיות לא עובדת ככה. זה לא מתג שאפשר פשוט להדליק ולצפות לרעיונות. לפחות עבורי זה לא עובד ככה. בשבילי- רעיונות טובים לא באים לראש סתם כי מישהו ביקש שנעשה ״סיעור מוחות״. אני לא יכול לזמן את המוזות לפי דרישה. עבורי זה כמעט תמיד שילוב של סביבה, פעילות ומצב נפשי מסוים שפורץ את סכרי התודעה היצירתית.

מבחינת הסביבה- אני צריך איזשהו ריחוק או מיסוך מהעולם החיצון- חדר שקט, מוזיקה, או להיות מחוץ לבניין. זה בטח לא כולל חדר עמוס באנשים ומזגן קר מדי. אבל גם זה, לרוב, לא מספיק. גם אם אשב עם דף ועט בחדר שקט ואנסה לרשום רעיונות- זה לא יילך. מה שאני באמת מנסה לייצר זה מצב של שקיעה בשרעפים, בלי מחשבה מסודרת על הנושא שאני צריך ״לפצח״. כשאני מנסה לשחזר מתי זה קורה, אני מגיע למסקנה שזה קורה באחד משלושת המצבים הבאים:

• בזמן אימון גופני רפטטיבי (שחיה, ריצה)
• בזמן פעילות במים- מקלחת, אמבטיה או גלישה
• מייד לפני שאני נרדם.

המשותף לכל הפעילויות האלו הוא שאלו זמנים שבהן אני לא חושב על נושא מסוים והמחשבות פשוט נודדות להן ומחשבות חדשות צצות ועולות.

אז אם ארצה למקסם את היצירתיות במקום העבודה שלי הכי טוב שאתקין במשרד הליכון, אצא לריצה משם אמשיך למקלחת ואז לשנ״צ קצר… אבל זה לא כל כך ריאלי, ובכלל, עצם השהייה במקום של ״עבודה״ בדרך כלל מחליש אצלי את היווצרות הרעיונות החדשים. אז במקום זה, התחלתי לאמן את עצמי ״לזמן״ רעיונות חדשים במהלך הפעילויות שכן עובדות עבורי- אני מנסה ״לתחום״ לעצמי איזה דברים אני צריך לייצר (מבחינה רעיונית) במהלך הפעילות, ומנסה לפחות בתחילתה לחשוב עליהם. אחר כך אני פשוט עוזב את זה וחושב על מה שעולה לראש. בגמר הפעילות אני מנסה למהר ולתעד על מה חשבתי. כן- זה קשה לעשות שעולה עיון לראש בדיוק לפני השינה, אבל בשביל זה תמיד יש לי פיסת נייר וכלי כתיבה בחדר שינה.

עם השנים, למדתי גם מה מסייע לי ביצירת רעיונות חדשים:

1. מסך- בהייה בנייד, או בלפטופ, או בטלוויזיה לא מאפשרת ״להשתעמם״ והמוח כל הזמן טרוד בפענוח של ההתרחשויות
2. שקט מוחלט- קצת שקט זה דבר חיובי, אבל דממת מוות גורמת לי למועקה וזו לא סביבה שבא היצירתיות פורחת
3. תנאים פיזיים לא נוחים- חום, קור, תנוחת ישיבה לא נוחה- כל אלו מביאים אותי להתמקד בכאב או בחוסר הנוחות ולא במחשבות החדשות.
4. רעב וצמא- כנ״ל
5. עייפות (לא העייפות המבורכת של לפני השינה, אלא תשישות מיום עמוס מדי או מרצף של ימים ללא שינה מספקת)

אני מאמין שלכל אחד יש את התנאים בהם אופטימלי עבורו ליצור ולהגות רעיונות חדשים. עבור חלק- מדובר בסביבה שקטה, אחרי מעדיפים מוזיקה ואחרים סביבה הומה ורועשת. אצל חלק מהאנשים זה דורש מנוחה מוחלטת ואצל אחרים זה דורש פעילות פיזית.

אבל מה שבטוח, שלפחות עבורי והאנשים שאני מכיר, זה לא קורה בחדר דיונים ואף פעם לא על פי דרישה.

אז לכו, מצאו לכם את התנאים המועדפים עליכם ואל תשכחו לתעד את הרעיונות שעולים לכם לראש.

קצת היסטוריה

עד עידן האינטרנט לא הייתה באמת שום אלטרנטיבה. מי שרצה להתעדכן בחדשות מהתעשייה שלו, להחליף דיעות עם קולגות מכל העולם ולהכיר את כל המוצרים החדשים היה צריך לעלות על מטוס ולנסוע לכנס מקצועי. עם הזמן הכנסים האלו נהפכו לתערוכות (כלומר, הדגש על היצרנים שמציגים באולם הראשי ופחות בתכנים המקצועיים) ועם זאת, לתעשייה לכל דבר שמגלגלת מיליארדים. ועדיין- לא הייתה לזה חלופה. מפיקי הכנסים הבינו שמעבר לאספקט המקצועי והמסחרי הכנסים ממלאים גם פונקציה חברתית-אישית: מי שטס לכנס בעיר זרה (לרוב- במיקום מרוחק ואקזוטי ככל האפשר כגון לאס וגאס או סן פרנסיסקו) נהנה גם מהחוויה של מעין חופשה במימון של מקום העבודה שלו, מעין זמן ביניים כזה שהוא גם מקצועי אבל גם כולל הרבה מינגלינג, אלכוהול, מסיבות ולעיתים גם מעבר לזה.

מאז עברו כמה עשורים ונשאלת כל הזמן השאלה- האם זה שווה את זה? האם צריך באמת לטוס חצי עולם, לבזבז שבוע עבודה ואלפי דולרים רק בכדי לקבל את המידע שאפשר למצוא היום בחינם ובזמינות גבוהה באינטרנט? הדיעות חלוקות.

בוא נבחן את זה רגע מעיני המבקרים בכנס:

כן כנס:

אם אתם רוצים לקבל מבט רוחבי על תעשייה מסויימת, אין טוב ויעיל מללכת לכנס המוביל של אותה תעשייה. בכנס תפגשו את כל היצרנים המובילים (ועוד הרבה אחרים), את כל האנשים המובילים בתעשייה, תוכלו לשמוע הרצאות על הנושאים החדשים והמרתקים ביותר וכמובן ליצור קשרים אישיים עם אנשי מקצוע מכל העולם.

לא כנס:

פורמט של כנס (או תערוכה) לא מאפשר באמת לנהל דיון מעמיק במוצר או בנושא מקצועי- אולם הכנס רועש ועמוס, הדוכנים קטנים ולרוב אין בכלל מקום ישיבה. הבית קפה היחיד שבתוך האולם מציע אוכל גרוע במיוחד במחיר יקר במיוחד ואחרי עמידה ארוכה מדי בתור, וכמובן אין איפה לשבת לשתות את הקפה. שלא נדבר על למצוא שקע לטעון את הנייד, שגם ככה אי אפשר להשתמש בו כי אין קליטה והויפי לא עובד או בתשלום מופרך. כל הדוכנים נראים אותו דבר, ובהם רק דיילים או אנשי מכירות שרוצים לסרוק לך את התג בשביל שיציקו לך בשרשרת מיילים אינסופית אחר כך. כל ה״מסיבות״ והקוקטיילים נועדו בעצם כדי לדחוף לך תוכן שיווקי, וכך גם ההרצאות המקצועיות.

איך זה נראה מעיני המציגים בכנס? אז על העול של הקמת ותפעול ביתן כבר דיברנו. העלות? יכולה להגיע למאות אלפי דולרים, מיליונים אפילו, תלוי באיזה כנס מציגים, מה גודל הדוכן והיקף החסות ועוד. מה יוצא לאנשי השיווק מכנס כזה? בעיקר לידים (פרטי קשר של לקוחות פוטנציאלים חדשים). כמה? זה תלוי מאוד בכנס ובהמון פרמטרים (כגון מיקום הדוכן, הנראות שלו, חוזק המותג, האטרקציות שבו וכו׳). כנס טוב אמור לייצר לחברה המציגה מאות לידים, שחלקם לפחות אמור להיות רלוונטי ליצירת ביזנס חדש. אבל- זה לא מסתכם בזה. חברות מציגות בכנסים גם בשל צרכים אחרים. בראש ובראשונה- הצורך להיראות- בין אם זה לפרוץ לתודעה בשוק בו איש לא מכיר אותך או לשמר נוכחות של מותג ״חזק״ (לפי האמירה ״אם אתה לא שם- אתה לא קיים״). קיים כמובן הצורך התחרותי- אם אני לא אציג בתערוכה והמתחרים שלי כזה זה יראה ממש לא טוב בעיני לקוחות וגם התעשיה (אנליסטים למשל). הכנס גם משמש ככלי לשמור על קשר עם לקוחות קיימים וגם כדי ללמוד מה המתחרים שלי עושים. בגלל ש״כל העולם ואשתו״ מגיעים לכנס זו הזדמנות להיפגש עם לקוחות חשובים בתיאום מראש- חברות בדרך כלל שוכרות חדרי ישיבות באתר הכנס או במלון סמוך לצורך הזה.

למגיפת הקורונה היה אימפקט משמעותי על התעשיה הזו. כנסים רבים בוטלו לגמרי, אחרים נערכו במתכונת מצומצמת, ואחרים בכלל הפכו לכנסים ״וירטואלים״. גם לאחר שוך המגיפה עולם הכנסים עוד לא ממש חזר לעצמו- תערוכות גדולות שנערכו לאחרונה נראה שאנשים עדיין מהססים לנסוע ולהתכנס עם עוד אלפי אנשים מרחבי העולם באולם צפוף. זה גורם לאנשים רבים לחשוב- האם התעשיה הזו בכלל ויאבילית? האם יש צורך להמשיך ולהשקיע כל כך הרבה כסף בכנסים?

ההערכה שלי היא שבעתיד הנראה לעין הכנסים ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בעולמות השיווק. הצורך הבסיסי בכנס, כמציג, פשוט לא יכול להתמלא בשום אופן אחר, והוא לפגוש כמה שיותר אנשים מקהל היעד שלך. נכון שאפשר לבצע את זה וירטואלית (בוובינרים או בכנסים וירטואלים) אבל כבר די ברור שאין לזה אותו אימפקט של פגישה פיזית.
גם בעיני המבקרים לא ניתן להחליף את חווית הכנס, שהיא לפחות בחלקה מעין ״צ׳ופר״.

האם יש מקום לכנסים היברידים (גם פיזי וגם חלק שמשודר כך שאנשים שלא הגיעו פיזית יוכלו לחוות חלק מהחוויה?). ייתכן. בעיני עוד מוקדם להגיד. ייתכן שהחדשנות בתחום לא תגיע מהמדיום (האופן שבו הכנס נערך) אלא מאופי הכנס- כנס אינטימי למוזמנים בלבד, כנס עם פוקוס מחקרי/טכנולוגי או כנס שבו לכל המציגים שטח זהה כך שבמקום תחרות של ״למי יש יותר גדול״ ניתן יהיה להתמקד בתכנים מקצועיים נטו.

כולנו יודעים שתוכן הוא הבסיס לכל עבודת השיווק. כולנו גם מפיקים תכנים מסורתיים (בלוגים, סרטי מוצר, Testimonials ו- Case studies) — פחות אותו יותר כמו שלימדו אותנו שצריך כשמשווקים מוצרי B2B. אבל, העולם שמסביבנו השתנה, ואיתו ההעדפות של צרכני התוכן. אותן העדפות משפיעות על איך אנשים צורכים תוכן בזמן הפנאי שלהם וגם בקונטקסט מקצועי. בכדי להתאים את התכנים שאנחנו יוצרים ל״טעם הקהל״ שווה להתעכב רגע ולהבין מה קורה ״בחוץ״ ולנסות לאמץ לפחות חלק מהמאפיינים של הפלטפורמות המובילות ואופי התוכן שנמצא בהן, ובייחוד נטפליקס וטיקטוק.

שתי פלטפורמות התוכן המשפיעות ביותר של השנים האחרונות שונות מהותית אחת מהשניה, ולשתיהן השפעה מהותית על איך מייצרים וצורכים תכנים היום.

נטפליקס היא הפלטפורמה הוותיקה יותר, שבתחילה עבדה במודל מסורתי שרק החליף את השאלת דיסקי ה DVD בסטרימינג. אולם עד מהרה היא החלה להפיק תכנים (או לרכוש ולהנגיש תכנים בינלאומיים לקהל מקומי) ולהציע אותם בצורה של סדרות שמועלות בבת אחת לפלטפורמה, לצריכה מיידית ברצף (בינג׳) במקום המודל הישן של שחרור פרק כל שבוע.

טיקטוק לוקחת לאקסטרים מגמות שקיימות בשוק המדיה מזה כמה עשורים- המעבר לתוכן וידאו ולפיסות תוכן קצרות יותר. התוכן בטיקטוק קצר וזורם- בהגדרה. הפורמט הקצר מחייב את היוצרים ליצור סרטונים מהודקים מבחינת העריכה ו״להגיע לעיקר״ באופן המהיר והממצה ביותר.

לפחות כרגע, הפלטפורמות האלו אינן רלוונטיות להפצת תכני B2B , אבל זה לא אומר שלא כדאי לנסות להבין מה ״עובד״ שם ומה מזה ניתן לקחת ולהטמיע בתהליך יצירת והפצת התוכן אצלנו בתעשייה.

לתת לצרכן התוכן את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה

הפלטפורמות האלו מוצלחות כל כך בגלל שהן מנגישות תכנים לצרכנים. נטפליקס התחילה בדסקטופ, יצרה אפליקציה שניתן להתקין על קופסאות צפיה וטלוויזיות חכמות וכמובן על המובייל. טיקטוק לקחה את זה צעד קדימה והיא מובייל Native. שתיהן מאפשרות לצרכן לצרוך את התכנים שלו בקלות בכל מקום ובכל זמן בו הוא חושק בכך.

יישום- לייצר תוכן שניתן להפיץ בסושיאל, על גבי פלטפורמות צפיה (יוטיוב) וגם לשלוח במייל ובהודעות במובייל. תוכן ארוך/ כבד/ כזה שנדרשים ״לשלם״ עליו או שאפשר לצפות בו רק באתר היצרן- פחות מוצלח.

לייצר ״סדרה״ של פיסות תוכן ולאפשר לצרכן לצפות בהן בבינג׳

הגדולה של נטפליקס היא בכך שתכנים נחשקים מועלים בבת אחת לפלטפורמה. הצרכנים אוהבים מאוד את האפשרות לצרוך את התוכן בבת-אחת ב״בינג׳״ או מתי שמתחשק להם, ולא רק פעם בשבוע כשהפרק משודר.

יישום- להכין מראש סדרה (נניח- של ראיונות) ולהעלות אותה בבת אחת לפלטפורמות לצפיה.

תוכן זמין, נגיש, קצר וקל לעיכול

כל האינדיקציות מראות שיש יותר תוכן מיכולת של צרכנים לצרוך אותו. הסיכוי שצרכן ישקיע עשר או אפילו חמש דקות בקריאה של תוכן כתוב או בסרטון ארוך נמוך מאוד. סך הריכוז והנטיה ״לזפזפ״ בין אפליקציות ותכנים פשוט לא מאפשר לנו יותר לצרוך תכנים עמוקים. לכן יש לשים דגש על הפקת תכנים קצרים יותר ונגישים יותר. זה לא אומר שצריך לייצר תכנים רדודים או קליקבייט. אבל שווה לאמץ פורמטים שמתאימים יותר למשך זמן קצר כגון מבזקי חדשות, סרטוני הסבר קצרים, ״אתגרים״ וכו׳.

אני אסייג ואגיד שכמובן שיש מקום לתכנים מעמיקים יותר, אבל הם מתאימים למוד אחר של צרכנים- כאלו שבאים להעמיק ומוכנים להקדיש לכך את הזמן (תחשבו על ההבדל בין צפיה בסרטון קצר ששולחים לכם לבין הקשבה לפודקאסט של 45 דקות).

יישום- צריך לשבור את הפרדיגמה שבלוג הוא באורך של 900 מילה, סרטון הוא של חמש דקות וובינר הוא 45 דקות. אפשר להעביר יופי של מסרים גם בסרטונים של 180 שניות, וובינר יכול גם להיות באורך של 15 דקות.

ובתוך התוכן הקצר- הרבה ״Hooks״.

Hook- קרס בעברית הוא מה שגורם לצופה להמשיך לצפות. זה יכול להיות משפט או ויז׳ואל מעניין שמופיע ב-10 השניות הראשונות של הסרטון (לא תאמינו מה יקרה עוד מעט!). הHook חיוני להביא לכך שהצופה לא ידפדף הלאה בתחילת הסרטון ואז נפסיד פעמיים- גם הוא לא יצפה בתוכן כמו שרצינו וגם המדידה שלנו לא תהיה אפקטיבית (לרוב נבין מהסטטיסטיקות שאותו צרכן אכן צפה ונחכך ידיים בהנאה בעוד שבפועל האימפקט הוא פחות בהרבה).

יישום- לתת קדימון או פתיח שמכיל קרס כזה (גם אם הסרטון כולו קצר)- מה שצריך כדי לתפוס את הצופה ב-10 השניות הראשונות של הקליפ.

בגמר התוכן- המלצות לצפייה נוספת

מה שהפלטפורמות הללו (וגם יוטיוב) עושות הכי טוב הוא לגרום לצרכן להמשיך לצפות ברצף מבלי לשים לב בכלל שהוא צופה. הדרך לעשות את זה היא לתת המלצת צפיה נוספת מייד בגמר הסרטון/ קליפ (או במקרה של יוטיוב וטיקטוק- פשוט להתחיל לנגן את הסרטון הבא).

יישום- גם אם אין לנו פלטפורמה שמאחוריה מנוע המלצות חזק אפשר להציג

עושר של תכנים

זוכרים את התחושה הראשונית שפתחתם לראשונה את נטפליקס וראיתם ה-מון תכנים? ואז דפדפתם למטה והיו עוד ועוד ועוד? זוהי תחושת העושר שכדאי לייצר לצופים שלכם (בניגוד לנטפליקס, אני מקווה שלא תשעממו ותחדשו בתכנים חדשים). זה לא יהיה קל בהתחלה אבל אם יצטברו לכם מספיק תכנים לא צריכה להיות בעיה לייצר דף (וזה אפשרי כמובן גם עם תוכן שמרני יותר כמו בלוגים).

יישום- לוודא שיש מקום שבו מוצגים כל התכנים בצורה נוחה לדפדוף כך שנוצר עושר ויזואלי לצופה.

לסיכום: הפלטפורמות והתכנים החדשים משפיעים על הרגלי הצריכה של צרכני התוכן. האם זה טוב או רע? קשה לומר. מה שבטוח הוא שצריך להתאים את התכנים שאנו מייצרים לקהל שאנו מעוניינים שיצרוך אותם, תוך מתן דגש על הנקודות הבאות:

1. צרכנים לא מסוגלים יותר לצרוך תכנים ארוכים ומסורבלים

2. מצד שני- הם ישמחו לעשות בינג׳ לתכנים שהם אוהבים

3. אם ״העטיפה״ של התוכן לא אטרקטיבית- איש לא יצפה בו

4. אם לא ״תפסת״ את הצופה תוך שניות מספר הוא ״ידפדף הלאה״

ותמיד לזכור- התוכן צריך לתת ערך לצופה. גם אם זה קצר, וגם אם זה הומוריסטי.

אבל המונח יוניקורן התקבע בתודעה לא רק בקונוטציות פיננסיות, אלא גם כתואר לחברה מוצלחת, יפה, נחשקת- עם כל הדברים שנובעים מכך (משרדים מפונפנים, מסיבות מנקרות עיניים וכו׳). במובן עמוק יותר, חברת טק מוצלחת נדרשת להיות ״קסומה״ ונחשקת, ובדרך כלל תמתג את עצמה ככזו שהכל בה מושלם. וכך בעצם כל התעשייה שלנו מקדשת את ״מודל היופי״ האלו של חברות מושלמות שמייצרות מוצרים יפיפיים, שהעובדים שלהם מרוצים ושמחים כל הזמן, ובקיצור- שלמות.

מיתוס אל מול מציאות

אבל, כל מי שעסק אי פעם ביזמות, או ביצירה בכלל (בין אם זה כתיבת קוד, כתיבת פוסט או יצירת אמנות חזותית כלשהי) יודע- תהליך היצירה אף פעם איננו מושלם. בדרך יש כפילויות, טעויות, חלקים שבורים שמודבקים במסקנטייפ וחזות מחוספסת שמוסתרת בעטיפה יפה. הניסיון להביא כל דבר בעולמנו לרמה של שלמות נידון לכישלון ולתסכול שנלווה אליו.

ואותו חד קרן מיתי? הוא בדיוק כזה. מיתוס.

אגדה

סיפור שמספרים לילדים לפני השינה

לא קיים במציאות

גיבור אלטרנטיבי

אז במקום לרדוף (מאטפורית) אחרי חד קרן- כלומר, להתעקש על שלמות בביצוע מעל לכל אספקט אחר, אני מציע לאמץ מודל מעט שונה לחיקוי.

הבולדוג.

למי שלא בקיא זני כלבים- בולדוג הוא כלב נמוך, כבד, מכוער במיוחד עם תכונת אופי נוראית- הוא עקשן. למעשה הוא עקשן כל כך, שכאשר הוא נושך כלב אחר צריך להפעיל כוח בל יאמן לפתוח את הלסתות שלו. הוא פשוט לא עוזב.

לא שאני מציע למישהו להתחיל לנשוך אחרים. אבל את תכונת האופי הזו של הבולדוג- שווה לאמץ. כי היא מוטמעת בו לאחר מאות שנים של רביה בררנית, שייצרה את הכלב המושלם לקרבות כלבים (עם כל העצב שבדבר). הכלב שמול הבולדוג יכול להיות גדול יותר, מהיר יותר וחינני יותר. הבולדוג יחכה בסבלנות עד שיקבל את ההזדמנות ואז יסגור את הלסתות שלו על גרונו של הכלב השני, ולא יעזוב עד שהמסכן ימות (או שיפתחו לו בכוח את הלסתות).

לא נאה לעין

לא מתוחכם

אבל יעיל- ומנצח כל פעם. ואם אי פעם הבולדוג וחד הקרן ייכנסו לזירה ביחד- אני יודע על מי אני אהמר.

האריה והצבוע

אבל אם האנלוגיה הזו מטרידה מדי- קבלו אחרת, מהסוואנה של אפריקה.

מי הטורף המסוכן ביותר בסוואנה, זה שכל החיות מפחדות ממנו ונותנות לו כבוד? האריה?

לא.

הצבוע.

להקת צבועים היא הכוח מטיל האימה ביותר בסוואנה. הם לא יפים, לא מהירים, לא חזקים ואין להם יכולות הרג מושלמות כמו החתולים הגדולים (אריות, נמרים וברדלס). הם לא מנסים להתחרות בטורפים האציליים על הטרף הטוב ביותר. במקום זאת, הם מחכים שהאריות יהרגו את הטרף ואז נלחמים בהם על הפגרים, ופעמים רבות הם ינצחו.

אתה מציע לנו להיות אוכלי נבלות ולא טורפים אציליים? ובכן- אבולוציונית צבועים מוצלחים הרבה יותר. הם מפצים על היעדר יכולות הטרף שלהם בעבודת צוות, לא בוחלים בשום סוג של פגר, ובגדול ידועים בסוואנה כחיה שאסור להתעסק איתה ״למה היא מג׳נונה״ (כן- צבועים יכולים לתקוף גם פילים).

הצבוע מכוער ומסריח (ככה זה כשאתה מתעסק עם פגרים כל היום) אבל הוא מאוד מצליח. והוא מצליח אף יותר בתקופות של מצוקה- בתקופות בצורת בורות המים מתייבשים, אוכלי העשב מתמעטים או נודדים והטורפים (שלא אוכלים פגרים, כי זה מתחת לכבודם), גוועים למוות. הצבועים? מבחינתם זה בופה פתוח.

גם ״סתם״ להיות נחוש זה בסדר

אני מקווה שהאנלוגיה ברורה. האבולוציה תבחר תמיד את בעל החיים הסתגלתן על פני החיים המתמחה, את בעל החיים הפונקציונאלי על פני בעל החיים היפיפה. וגם בעולמנו היום- חדי הקרן מפזזים להם בהנאה כשהאקלים חמים וידידותי, כשגשמי כסף יורדים בלי הכרה ומשקים את ערוגות התןביס שלהם. אבל כשהגשים יתמעטו חדי הקרן ירעבו, ירזו ולבסוף ימותו. מי שישרוד הן אותם אינדיבידואלים וחברות עם אינסטינקט הישרדותי חזק יותר, כאלה שלא מחפשים את השלמות ומקדשים את הביצוע. אלו ששמים את הנחישות לפני היופי.

מי ששחרר מוצר פגום יצליח יותר ממי שלא שחרר את המוצר לעולם כי ״הוא עוד לא מושלם״. מי שדיבר בכנס על אף שהוא לא מוכן ב 100% יגרוף יותר תשואות ממי שויתר כי ״אני לא מספיק בקיא בנושא״. מי ששלח 100 קורות חיים, זכה ל-99 סירובים ובסוף יתקבל לעבודה יצליח יותר ממי ששלח 10 והתייאש.

כאסטרטגיה הישרדותית- עדיף להיות בולדוג על פני חד קרן, ולדעתי, כאסטרטגיה לחיים- נחישות מנצחת שלמות. אז גם אם אתם לא הכי מוכשרים, יפים ובאופן כללי רחוקים משלמות- אל תדאגו. תעשו, תטעו, תנסו שוב, תיפלו ותקומו. אם תמשיכו בנחישות הסיכוי שלכם להצליח עולה מאות מונים על כל אלו שחיפשו את השלמות ועצרו בצד הדרך, כי דאגו שהם לא מושלמים כחד-קרן.

מובן שאי אפשר ליצור צ׳קליסט אוניברסלי למקום העבודה האידיאלי, אז אתמקד בדברים שכדאי שיהיו בחברה.

אני מגביל את הדיון לעולם שאני מכיר- עובדים סטרטאפים קטנים ובינוניים בתחום B2B באקוסיסטם הישראלי. הכל מבוסס על הניסיון האישי שלי ועשוי שלא להתאים לכל הקוראים. זה בסדר. אם תקחו דבר אחד מהפוסט הזה והוא הצורך לבחון את מקום העבודה שלכם בצורה עניינית לפני התחלת העבודה- אני את שלי עשיתי.

איך מתחילים?

תהליך בחירת מקום עבודה מורכב מהרבה גורמים. אני אתמקד באיסוף המידע על החברה, ניתוח ו״קריאת״ הסיגנלים וקבלת ההחלטה על פי שלושה פרמטרים עיקריים.

נניח שהחלטתם שהגיע הזמן למצוא מקום חדש, או שפנו אליכם בהצעה מפתה. הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות (עוד טרם ביצעתם ראיון ראשון) הוא לאסוף מידע על החברה. פרט לחברות שנמצאות בתחילת הדרך, או חברות שנמצאות בStealth (שני הדברים האלו הם סיגנלים חשובים, אותם ננתח בהמשך)- די קל לאסוף מידע על כל חברה בתעשייה שלנו. יש פרסומים על החברה במדיה, אתר של החברה, פרסומים של החברה ועובדיה בסושיאל. פרט לכך יש ״דיבור״ על חברות שאפשר לקלוט בקלות בשיטות ברשתות, ואפשר פשוט לשאול אנשים שאתם מכירים שעובדים או עבדו שם. איסוף המידע הזה יתרום לכם גם לתהליך הקבלה לעבודה (אין דבר מעצבן יותר ממועמד שמגיע לראיון ולא יודע דבר על החברה אליה הוא מתראיין- במידה כמובן שהמידע הזה ניתן להשגה), אבל חשוב מכך, בתהליך תגלו ״סיגנאלים״ שיעזרו לכם לקבל החלטה מושכלת לגבי ההתאמה של החברה הזו אליכם.

ניתוח סיגנלים:

לכל חברה יש DNA ויש את הפנים הציבורים-הוייב שהיא מייצרת. ה-DNA מורכב בדרך כלל מהאופי של המייסדים ומהשוק שבו פועלת החברה, וכן מה שהחברה מספרת על עצמה לעצמה, והוייב הוא איך אותה חברה נתפסת בעיני הציבור. לדוגמא- חברת סייבר של פאונדרים יוצאי יחידות מודיעין, שנמצאת זמן ממושך בStealth- ואין כמעט איש שיודע מה היא עושה? זו חברה עם אתוס חזק מאוד של ״שו שו״. חברה שכולם מחכים למוצר שלה אפילו שהיא עדיין לא פרסמה כלום על עצמה? חברה מוחצנת מאוד.

חברה שהמנכ״ל שלה מופיע תדיר בתקשורת ושמפורסמת במסיבות המטורפות שהיא מארגנת לעובדים? זו חברה ששמה דגש על דברים מסויימים. התפיסה של השוק את החברה משתנה עם השנים- לטובה וגם לרעה. אבלDNA של חברה בדרך כלל לא משתנה. אם לחברה יש DNA שושואיסטי היא אף פעם לא תאהב פרסום. אם החברה מוחצנת קחו בחשבון שכל דבר שקורה בחברה יהיה נחלת הכלל. חברות אומנם נוטות ״להתבגר״ ככל שהן גדלות ו״מזקינות״, אבל אל תצפו לשינוי דרסטי. מצד שני- זה נותן לכם יכולת לא רעה לצפות איך העבודה בחברה תרגיש עוד כמה שנים. בקיצור- אתם חובבי מסיבות ותרבות מסויימת? לכו לחברה שמפורסמת בדברים האלו. שונאים את הדברים האלו? אל תלכו לחברות כאלו, אחרת כל הזמן תרגישו כאילו כופים עליכם פעילויות שלא מתאימות לכם. אין כמעט שום חברה (פרט לכאלו שממש התחילו) שלא מייצרת סיגנלים שניתן לקרוא ולנתח.

בחינת התאמה אישית

אחרי שתכירו יותר טוב את החברה, תוכלו לנסות להעריך האם היא מתאימה עבורכם.

לעובד שמצטרף לסטרטאפ כדאי לבחון את ההחלטה בשלושה מישורים, לפי סדר חשיבות:

1. אישי

2. מקצועי

3. פיננסי

התאמה פרסונאלית למקום העבודה היא הדבר החשוב ביותר. אם לא תסתדרו עם הקולגות או המנכ״ל הרי שלא תגיעו לממש את עצמכם מקצועית וכנראה לא תשרדו מספיק זמן כדי להרוויח משהו מבחינה פיננסית.

נכתבו כבר הררי מילים על חשיבות ה״Fit״- אותה התאמה בין העובד לחברה. בתור מקום (פיזי או וירטואלי) שבו נבלה את רוב שעות הערות שלנו בשנים הקרובות, הכרחי שנרגיש בנוח עם מי שאנחנו עובדים. זה קשה ביותר להעריך מראש איש נסתדר עם אנשים, ולכן חשוב להיות במגע עם כמה שיותר אנשים בארגון, ואם ניתן אז גם להסתובב במדרונות ולחוש את הוייב. הכי טוב- לנסות לעבוד עם החברה שלא במשרה מלאה לפני תחילת העבודה (אפשרי למי שהוא יועץ- אני עשיתי את זה כבר כמה פעמים).

גם פרמטרים פיזים נכנסים למכלול השיקולים- מיקום החברה, נגישות, עבודה מן הבית מול נוכחות במשרד. גם עבודה מול חו״ל היא פרמטר מכריע- האם אתם מוכנים לעבוד בשעות הערב ולעיתים בימי שישי? לכל הפרמטרים האלו יש חשיבות מכריע בעיצוב חיי היום יום שלכם

אחרי שמנסים להעריך האם יש התאמה אישית, עוברים לתחום המקצועי. האם החברה עוסקת בתחום שמתאים לכם? האם היא עושה שימוש בטכנולוגיות שאתם מכירים או רוצים ללמוד? האם התפקיד המוצע יאפשר לכם לממש את היכולות שלכם ולרכוש חדשות? האם יש אופק קידום (בדקו האם אנשים שעובדים בחברה כמה שנים קודמו, זו אינדיקציה טובה לחברה שניתן להתפתח בה)?

ולבסוף- הערכה פיננסית. קיימים גורמים שניתן להעריך ולהשוות בקלות- שכר, תנאים נוספים, בונוסים ופינוקים. אבל הגורם שקשה הרבה יותר להעריך ושעשוי להיות בעל אימפקט משמעותי על העתיד הפיננסי שלכם הוא ״האפסייד״- אותו סיכוי מסויים שהחברה תצליח להימכר או להנפיק ואז תקבלו סכומי כסף משני חיים. לא אכנס פה להסבר מעמיק ולכל הדקויות אבל לטובת הדיון נגיד רק שהכנסה מעבודה ממוסה בישראל בצורה אגרסיבית ביותר (יותר מ-50% לפעמים) אבל הכנסה מאופציות או מניות ממוסה רק ב-25%, מה שאומר שאופציות שהבשילו וניתנות למימוש (בחברות שמנפיקות) או מניות בחברות שכבר הנפיקו שווים משמעותית יותר מתוספת בשכר. איש לא יכול להעריך בוודאות איזו חברה תצליח, אבל יש כמה אינדיקטורים חזקים שמרמזים על כך- בין היתר הגעה למכירות של מאות מיליוני דולרים (את האינדיקטורים לחברות שקרוב לוודאי לא יצליחו תוכלו לקרוא כאן). אינדיקטורים נוספים להצלחה פוטנציאלית הם:

יזמים מנוסים

משקיעים מוערכים

גידול מתמיד בכוח אדם

מוצר איכותי בשוק חם וצומח

תזמון זה הכל בחיים

לזמן ההצטרפות לחברה יש משמעות רבה, הן מהבחינה האישית-מקצועית והן מהבחינה הפיננסית.

מהבחינה הפיננסית, ככל שמצטרפים מוקדם יותר יש סיכוי גדול יותר להרוויח (אם וכאשר החברה תצליח), אבל גם קיים סיכון שהחברה לא תצליח, תשרוף את כל הכסף ותיסגר (וגם אז, רוב הסיכון הוא על היזמים, העובדים יקבלו שכר בכל מקרה). מהבחינה האישית-מקצועית, קיים הבדל עצום בין עבודה בחברה של 10 אנשים לבין עבודה בחברה של 100 ו-1000 איש. מי שרוצה את ההתרגשות של הסטרטאפ (עם כל המתח וחוסר הוודאות הקשורים בזה) כדאי שיצטרף לחברות בשלב מוקדם ככל האפשר. זה בוודאי לא מתאים לכל אחד, ולמי שלא, עדיף להצטרף אחרי שהחברה בילתה שנתיים שלוש על המסלול, בוצעה ולידציה של התאמת המוצר לשוק, התרבותית הארגונית ברורה ובגדול, החברה ״בוגרת״ יותר.

סיכום

בעולם התעסוקה של היום אין שום בטחונות. העולם של הורינו שהתחילו לעבוד במקום מסויים ויכלו לעבוד שם עד הפנסיה נעלם והחליף אותו עולם תעסוקה דינאמי יותר. עובדים שבוחנים הזדמנויות ומקבלים החלטות מושכלות על מעבר בין חברות יכולים להרוויח מכך אישית, מקצועית וכמובן- פיננסית. על מנת שלא תצטערו על שלא בחרתם נכון, אני מציע לקחת בחשבון את השיקולים שהוצגו בפוסט זה.

אני מקווה שהניסיון וההבחנות שלו יתרמו למי שקרא ואשמח מאוד לפידבק על הפוסט.

כמי שעוסק בתחום אני שומע את זה ללא הרף. בהתחלה האינטרנט היה אמור להרוג את השיווק המסורתי. אחר כך- הרשתות החברתיות. אחר כך כלי אוטומציה. אחר כך AR, Voice, ובעצם כל התפתחות טכנולוגית מסמנת את הקץ על המקצוע הזה- שפעם עסק בייצור של ברושורים ובהצגה בתערוכות.

לדעתי נבואות הזעם מוגזמות- איש השיווק לא הולך לשום מקום, לפחות בעתיד הנראה לעין.

מדוע?

כי השיווק היום נדרש יותר מאי פעם. נכון- זה לא בדיוק אותו סוג של שיווק מסורתי, אבל אם אנשי השיווק ידעו להסתגל הם יהיה פה לשנים רבות. בוא נביט רגע לאחור ונבין מה קרה פה.

לפני 20 שנה, חברות B2B שיווקו את המוצרים שלהם בעיקר באמצעות מגע פיזי או מדיה מסורתית- פגישות פנים אל פנים באתר הלקוח, תערוכות וכנסים, כתבות בעיתונות (גם עיתונות מודפסת!), דואר (אמיתי, כזה שמגיע לתיבה בבית). ואז לפני קצת יותר מ-20 שנה העולם הפך דיגיטאלי. השיווק השתנה וכל חברה התפארה באתר אינטרנט אינפורמטיבי (ועמוס לעייפה), הדואר האלקטרוני החליף את הדואר המסורתי, ובמקום פרסום בעיתון החלו לפרסם באנרים באתרים פופולרים וכתבות באתרי תוכן. השינויים האלו דרשו מאנשי השיווק התאמות- המומחיות של בניית דוכן בתערוכה התחלפה בזו של בניית אתר אפקטיבי, והמיומנות של כתיבת ברושור השתנתה לכתיבה של דפי אינטרנט ומיילים. ועדיין, ההרגשה הייתה שהעולם האונליין הוא בסך הכל משלים של העולם הפיזי. אבל השינוי היה עמוק ומהיר יותר מכפי שמישהו צפה. האינטרנט הנאיבי והחינמי של ראשית שנות ה-2000 השתנה שוב עם הופעת הרשתות החברתיות והפרסום בגוגל, שפתאום אפשרו למפרסמים לפלח ולהתאים את המסרים שלהם לקהל ספציפי ודרשו ממשווקים שינוי נוסף- הם נדרשו ללמוד את רזי הפרסום הדיגיטאלי, לבנות תהליכים שבהם קהלים מפולחים ומטורטגים ומעל השיווק הפך למשחק של כסף ותוצאות מדידות. יש אמרה מפורסת של מנכ״ל שטוען ש-50% מכספי השיווק שלו מתבזבזים- אבל הוא לא יודע איזה 50%. ובאמת- פרסומות במדיה, דיוור ישיר וביתן בתערוכה היו דברים שלא ניתן היה למדוד באמת את האפקטיביות שלהם. לא ניתן לדעת כמה אנשים באמת ביקרו בדוכן- אנחנו יודעים רק כמה השאירו את הפרטים או את כרטיסי הביקור שלהם, ולא ניתן לדעת כמה אנשים ראו את השלט הגדול באיילון (ניתן להעריך) וכמה מהם רכשו את המוצר כתוצאה מכך.

השיווק הדיגיטלי שינה את זה לעד. כל פעולה בדיגיטל נמדדת ומחושבת. אפשר לדעת כמה אנשים ביקרו בדף מסוים באתר, וכמה מאלו ביצעו פעולה (קניה, השארת פרטים או הורדת דמו). אפשר לדעת כמה אנשים מקליקים על מודעה באתר מסויים, כמה אנשים פתחו את המייל ששלחנו, וכמה חיפשו את מילת החיפוש שרכשנו בגוגל. אפשר לבצע ניסויים במקביל על מודעה מסויימת (A/B Testing) ולבצע אופטימיזציה של התקציב אל מול הביצועים הנדרשים. ניתן לכמת עלות של ליד ולראשונה- אפשר לדעת בדיוק כמה השיווק מכניס ולא רק כמה הוא מוציא. פתאום רואים מנכ״לים שדורשים דוחו״ת קבועים של הוצאות, כמות לידים ומעל לכל- יעילות. על מנת לאפשר מעקב ודיווח רציף ומדוייק יש צורך במערכות אוטומציה שמוטמעות בבקאנד של אתרים ומתממשקות למערכות ניהול לקוח (CRM), וכך ניתן לראשונה לעקוב אחרי המסלול שמבקר באתר עושה מכניסתו ועד הפיכתו ללקוח משלם, וגם את המסלול ההפוך- מיצירת הקמפיין ועד הבאת הלקוח לעמוד הספציפי באתר.

רוב אנשי השיווק לא בקיאים עד כדי כך במערכות האוטומציה (Marketing Automation ) ובמנגנוני הפרסום הדיגיאטלי והם נעזרים בסוכנויות שמתמחות בבניית מודעות וקמפיינים ברשתות ובאתרים השונים. ובעצם- אם החברה מקצה תקציב, סוכנות חיצונית בונה את הקמפיין וגוגל או פייסבוק מריצים אותו-אז למה בכלל צריך את איש השיווק? הוא בעצם הופך לקבלן של לידים, וככזה אפשר אולי להוציא את השיווק למיקור חוץ ולהגדיל את היעילות עוד יותר.

אבל איך בדיוק נוצר ליד? אנשים ישאירו את פרטי הקשר שלהם לאחר שיבקרו בדוכן בתערוכה ויתרשמו מהמוצר, לאחר שקראו תכנים רלוונטים שמפורסמים באתר החברה, או לאחר שחיפוש בגוגל הראה להם שהחברה מפתחת את מוצר שהם צריכים. בשביל ליצור לידים צריך קודם כל ליצור תכנים איכותיים. בלי תכנים כאלו יהיה קשה להפנות תעבורה לאתר, להופיע בחיפוש בגוגל או להופיע במדיה מסורתית (כזו שאי אפשר להציג בה תוכן ממומן- אבל שהופעה בה מעידה על החברה הרבה יותר מכל תוכן שאנחנו עצמנו נפרסם). גם אם נניח שאפשר לייצר לידים בשיטות ״קרות״ . כלומר- לפנות ישירות לאנשים שלא הביעו עניין קודם או נתנו אישור ליצור איתם (נניח- בשיחת טלפון או פניה ״קרה״ בלינקדאין). גם אם אדם כזה גילה עניין במוצר שלנו הוא בוודאי ירצה לדעת קצת על החברה והמוצר. הוא יחפש בגוגל את שם החברה, ייכנס לאתר ויקרא את הבלוג (או מידע טכני יותר), יחפש חדשות שמזכירות את החברה- ובעצם כל פריט מידע שיגדיל את הביטחון שלו שהוא רוכש מוצר מוביל מחברה מבוססת. אבל אם הדברים הללו לא קיימים אותו לקוח פוטנציאלי פשוט ימשיך הלאה. וגם אם אותו אדם מעוניין במוצר אבל לא כעת- מה יגרום לו להתעניין בנו שוב, אם לא נפרסם תוכן מעניין ורלוונטי? ואם אותו אדם מעוניין במוצר ומבקש פרטים נוספים- מסמכים טכניים, עדויות מלקוחות אחרים וכל מידע אחר שיסייע לו בשכנוע אנשים נוספים בארגון שלו לרכוש את המוצר?

בקיצור- מישהו צריך להיות שם, לייצר את כל החומרים האלו, לוודא שהאתר מעודכן, שחשבונות הסושיאל של החברה מצייצים תוכן רלוונטי ונמצאים באינטראציה עם הקהל, ובגדול- לנהל את המותג. את זה יכול לעשות רק איש שיווק שהוא חלק אינהרנטי מהחברה ובקיא בשוק בו היא פועלת, בטכנולוגיה אותה היא מפתחת ובייחודיות שלה. עצם העובדה שניתן למדוד את היעילות של הפעילות השיווקית היא מבורכת- היא מראה שהשיווק הוא חלק בלתי נפרד מה״ביזנס״, ושזה כבר לא ״חור שחור״ שבולע כספים ולא באמת ברור מה הוא תורם.

אז לא — איש השיווק לא הולך לשום מקום. ולא רק שהוא לא הולך- הוא מביא אנשים נוספים עם מומחיות שונה משלו שיסיעו לו. השיווק היום הפך לרב-תחומי ולא ניתן יותר לצפות מאינדיבידואל אחד שידע ויהיה מסוגל לתפעל את כל הפנים של השיווק המודרני. היום מחלקת שיווק בארגון זקוקה לאנשי דיגיטל, מעצבים (העולם הדיגיטאלי הוא קודם כל ויזואלי), אנשי שיווק-מוצר (Product Marketing) ואנשי תוכן. וגם אנשים שיודעים להרים ולתפעל כנסים. כולם נדרשים על מנת שהמכונה הזו של השיווק תעבוד באופן רציף ויעיל ותתרום להצלחה העסקית של הארגון.

סתגלתנות:

אז כמי שנולדה באירופה בשנת 1925 היא חיה חיים קשים מאלו שאנו נחייה אי פעם. היא נולדה בעיירה סמבור (היום חלק מאוקראינה, אז אזור אנטישמי במיוחד של פולניה), נפרדה מאבא שהלך לנסות את מזלו מעבר לים, והצטרפה אליו בארגנטינה בגיל 9 עם אחותה הקטנה ואמה, במהלך שבוודאי הציל את חייה. היא התחילה ללמוד בבית הספר היסודי של רוסאריו (כמו שיעשה ליאו מסי כמה עשרות שנים לאחר מכן) בלי לדעת מילה בספרדית, אבל התגברה על מכשול השפה במהרה. בעיר הייתה קהילה יהודית ושם פגשה את סבא שלי (שהוריו היגרו לארגנטינה כמה עשרות שנים קודם לכן, ביוזמה של הברון הירש), והתחתנה איתו בזמן שלמד רפואה באוניברסיטה המקומית, בזמן שגם היא למדה אופטומטריה. החיים של המעמד הבינוני-גבוה היו יפים ונוחים והיא לא הייתה צריכה לעבוד במקצוע. הכל נגמר כשהמשפחה הצעירה (אמי נולדה בנתיים) והמורחבת (ביחד עם אחותו של סבא שלי, בעלה והילדים) החליטה לעלות לארץ בתחילת שנות החמישים. סבתא הייתה טורחת לציין שהם שילמו על הנסיעה מכיסם (ולא פספסו הזדמנות לטיול קצר באיטליה כשהאונייה עגנה שם בנמל). בארץ חיכתה לה חוויה מסוג אחר- הם הצטרפו לקיבוץ, חיו בתנאים קשים ורחוקים מהמותרות של ארגנטינה. סבתא עבדה כתופרת וטיפלה באמי הקטנה, בזמן שסבא התרוצץ בין בתי חולים וישוביי הסביבה (היה היחיד בקיבוץ עם רכב צמוד, מה שעורר כמובן קנאה רבה בקרב שאר החברים). בקיצור- היא חוותה בחייה שתי חוויות משמעותיות של הגירה, והסתגלה בצורה יוצאת דופן. בגיל מבוגר בהרבה, כשסבי נפטר היא עברה שינוי נוסף מ״אשתו של ד״ר פלבניק, הרופא המפורסם״ ל “סבתא מרים״- ראשת השבט שלנו, שמטפלת בילדים ומנהיגה את האירועים המשפחתיים ביד רמה.

כוחה של קהילה תומכת:

מחקרים שונים הראו שחיים בקהילה תומכת תורמים להארכת תוחלת החיים בצורה משמעותית. לסבתא היה מזל שחיה בקיבוץ עם חבורה של בנות גילה (הגברים נפטרו בגיל צעיר יותר) שהכירו בגילאי ה-20 וחיו יחד עד העשור העשירי לחייהן בסביבה אינטימית וקרובה. פרט לכך, סבתא אימצה ״ילדת חוץ״ שהייתה כמו אחות חורגת לאמי ואחיה והמשיכה להתגורר בקיבוץ, וגם ילדיה ונכדיה קראו לסבתא שלי ״סבתא״. היא ידעה תמיד מה עושה כל נכד (אמיתי או חורג) והיה לה ספר כתובות וטלפונים עם השמות והמספרים של כולם- וכמובן זכרה לציין את ימי ההולדת של כולם. הרשת החברתית הזו תמכה בה בחזרה בזמנים קשים (כשסבא שלי נפטר, ויותר מאוחר, כשאמא שלי חלתה ונפטרה גם כן), ואני בטוח שזו אחת הסיבות המרכזיות לאריכות הימים שלה. גם היום, כמה שנים אחרי לכתה, סבתא משמשת כגורם מלכד למשפחה- כשאנו נפגשים ומעלים זכרונות, וגם מרימים כוסית לזכרה, כמו שאהבה לעשות בחייה (היא עישנה, שתתה ואכלה מה שבא לה, והייתה צלולה עד גיל 90. אולי זה הסוד?).

תמיד להעניק:

סבתא לא הייתה עשירה- היא הייתה חברת קיבוץ שחיה על תקציב צנוע, ותמיד נתנה ממה שהיה לה לילדים ולנכדים. וגם שלא היה ממש כסף לתת היא העניקה תמיד אהבה לסביבה. כשהייתי בצבא וסגרתי שבת -מה שקרה הרבה מאוד בסדיר, היא לא פספסה ביקור עם אוכל טוב, וגם אחר אך כשהייתי בקבע היא הייתה אופה כל שבת עוגה לחיילים שלי- שלמדו מהר מאוד לאהוב אותה והיו דורשים ממני בכל יום ראשון בבוקר להביא ״עוגה של סבתא״. היא כמובן תמיד נתנה ולא ביקשה שום דבר בתמורה, חוץ מזה שנקפיד לשמור על קשר רציף.

עם כל הבדיחות על יוצאות פולין סבתא שלי הייתה אישה חמה, משפחתית ואוהבת, שידעה לגעת ולהעניק אהבה לאנשים שמסביבה. גם שנים לאחר לכתה אני לא מסוגל להיזכר בה בלי להעלות חיוך ובלי להוזיל דמעה, אבל היום אני גם רואה ומעריך את החוכמה והעוצמה שלה.

ובתכלס- מי שנמצא זמן מה בשוק ההון כבר שמע את כל הקלישאות:1

״פיצוץ הבועה״

״כשיורד גשם כולם נרטבים״

״מה שעולה חייב לרדת״

כל פעם שהשוק ״חוטף״ הספקנים חוככים ידיים בהנאה וכל רואי השחורות אומרים:״אמרנו לכם!״. נכון. השוק היה מנופח. אולי אפילו בועתי. ועכשיו, בשל שילוב של גורמים (איתות של הנגיד על העלאת ריבית צפויה בארצות הברית, פסימיות לגבי יציאה של העולם ממשבר הקורונה) הבורסות בעולם יורדות בחדות, ואיתן מתאיידים מיליארדי דולרים של משקיעים. וברור שכשהדובים משתוללים בוול סטריט הבורסה בתל אביב רועדת. אבל הפעם, בניגוד למשבר הגדול הקודם של שנת 2008, הרבה יותר ישראלי מעורבים באופן ישיר במסחר בארצות הברית. זה נובע מכך שהעולם היום מקושר יותר, ושהרבה אנשים משקיעים ישירות בבורסות חו״ל, אבל גם מכך שהרבה ישראלים שעובדים בסקטור הטק מקבלים חלק מחבילת התגמול במניות ואופציות, מה שאומר שחלק ניכר מההון שלהם (העכשווי או העתידי) נסמך על מחיר של מניה. אחת. ספציפית. וכשהמניה הזו עולה- או, כמו שקורה לאחרונה- בעיקר יורדת, הם רואים איך עשרות ומאות אלפי דולרים נמחקים להם מהכיס. מעטים האנשים שיכולים לראות את הונם האישי מושמד כך ולא להיתפס למרה שחורה (על אף שלרוב ההפסדים הם ״על הנייר״, ואין חובה לממש את המניות בהפסד). ניסיון העבר מלמד שהבורסות יחזרו לעצמן, ומי שלא יפעל בפזיזות יזכה לראות את כספו חוזר לרמות הקודמות ואולי אף מעבר להן.

אבל למחיר המניות או מצב השווקים יש גם השפעה על תעשיית הטק פה בארץ. התעשיה הזו שרק לפני רגע ציינה את כמות הגיוסים הגדולה ביותר בכל הזמנים, עם יותר מ-25 מיליארד דולר שגוייסו בשנת 2021, מסתכלת עתה בבעתה במצב השווקים. העלאת ריבית פירושה שמעיין הכסף הזול שזרם לשווקים הציבורים (בורסה) ולפרטים (קרנות שמשקיעות בסטרטאפים) יתייבש, ואיתו היכולת של החברות הצעירות הללו, שרובן המכריע אינן רווחיות- לממן את עצמן.

גם התעשיות שנסמכות על תעשיית ההייטק- כמו נדל״ן משרדי, ציוד מחשוב, חברות הפקת אירועים חוששות מהמצב בשווקים, ובאופן עקיף גם סקטורים אחרים במשק שנהנו מהגיאות בהייטק (נדל״ן, רכב, וכמובן שירותי המשלוחים), מסתכלים על המצב בחשש מה.

אבל האם הכל עגום?

בכלל לא בטוח. מבלי להכנס לניתוח מיקרו ומאקרו כלכליים, המצב בכלכלות העולמיות שונה מהותית מהמצב בשנת 2008. ברור למדי שאין בועה בתעשיית הטק כמו בשנות ה-2000. החברות היום הן ברובן חברות ״אמיתיות״ עם מוצרים טובים ומודלים עסקיים משוכללים ומוכחים. בקיצור- יכול להיות שמה שאנחנו חווים כעת הוא בסך הכל שחרור מבוקר של אוויר מבלון, ולא פיצוץ בועה. אבל גם אם המשבר הזה יעמיק, לא בטוח שמדובר בתופעה שלילית לגמרי. בשנים שלאחר התמוטטות הבועה הקודמת הזרימו הבנקים המרכזיים לשווקים כמויות כסף אדירות שתדלקו צמיחה כלכלית. חלק מהכסף הזה מצא את דרכו לקרנות שהמשיכו והשקיעו אותו בסטרטאפים בוולואציות הולכות וגדלות, עד שנוצר פער ממשי בין הכנסות הסטרטאפ לשווי שלו. וכשזה קרה השוק נכנס פה לסחרור של הערכות שווי מוגזמות, שהביא להשקעות גדולות והולכות בשלל חברות (שלא בטוח שכולן הצדיקו את האמון הזה של המשקיעים) וחוזר חלילה. חברה שגייסה מאות מיליוני דולרים ומצופה ממנה לגדול מהר ככל האפשר לא עושה חשבון- היא תשכור משרדים מפוצצים, תשלם משכורות בטופ של מה שמקובל וגם תנהל קמפייני שילוט אגרסיבים לגיוס עובדים.

הייטק צנוע?

אז החדשות הטובות, לפחות מבחינתי- שלא נראה יותר את התופעות האלו. חברות שרואות את המצב בשווקים ובדיוק גייסו כסף, לא ירוצו לבזבז אותו כל כך מהר. הן לא יכולות לדעת מתי יהיה סבב הגיוס הבא ובאיזה שווי יגייסו. הן לא ירוצו לקנות קמפוס משרדים שיאכלס מאות עובדים שעוד לא גוייסו, ולא יסכימו לשלם למפתחים זוטרים סכומי עתק, ולא יקחו את הכל החברה לאי טרופי לנופש הכל כלול. כנראה שהן ימשיכו לשלם משכורות גבוהות יותר משאר המשק הישראלי, אבל לפחות הפערים לא ילכו ויגדלו, ועובדי ההייטק שהיו בטוחים שהם עומדים להיות מיליונרים לא ירוצו לקנות דירות במחירי שיא ובכך לתרום (אם כי בצורה מינורית) לעליית מחירי הנדל״ן במרכז המדינה.

העצירה בפעילויות מנקרות העיניים (שלטים, קמפיינים בטלוויזיה ובעיתונות) גם יחלישו את האנטגוניזם שקיים בחלקים מן החברה הישראלית כלפי הייטק- אותו הם תופסים כטיל בליסטי שהמריא והשאיר אותם פה לנקות את השאריות. אולי אפילו פערי השכר בין הייטק לשאר התעשיות יצטמצמו מעט. אבל גם אם לא, החלק הראוותני של ההייטק הישראלי יישאר אנקדוטה היסטורית של שנת 2021, וטוב שכך.

I then discovered a great little website that helps you find new books, rate them and keep track of what you’ve read. Called Goodreads.com- you can view my reading history here:

https://www.goodreads.com/review/list/6376717-yotam-gutman?shelf=read

Several years ago, the site started a self-motivation scheme, where you set your own reading goal and try to reach or beat it. This year I crashed it by reading 16 books (over the 14 I set out to read). Here’s the list: https://www.goodreads.com/user_challenges/7658832

I’m happy I’m reading in full force again, and would like to share some of my insights about reading in general, and the books I’ve in particular. But before I do that, please let me explain why reading is important, and why it is important to me. It is now widely known that many successful people read a lot. Bill gates reads a book every week-

https://www.nytimes.com/2016/01/04/fashion/bill-gates-gates-notes-books.html?smid=tw-nytimes&smtyp=cur&_r=3

and many others including Mark Cuban and Elon Musk testified that reading was part of their success

https://www.inc.com/marissa-levin/reading-habits-of-the-most-successful-leaders-that.html

You can ask me- we all read all the time- websites, text messages, social media posts. Why are books, and the act of reading one, still important to you? For me, reading books serve several purposes:

1. Source of deep knowledge

Books differ from shorter content that is abound nowadays. It takes an individual at the minimum 1–2 years to write even a shorter, business book (not to mention a longer novel). A book is well researched, goes thorough many interactions and, in general, has much more meaningful “insights” than any other type of written content.

2. Inspiration-
Books have inspired people for a millennia. I’m both inspired by a books’ content and admire the writer how’s taken the time and effort to complete it. I hope that one day I too will join this prestigious club.

3. Relaxation from daily noise

The act of picking a book, sitting down and reading ( I can do this at home, on a crowded train or plane) somehow disconnects me from the outer world and allows me to spend some quite “me” time, which is much needed in my hectic daily life.

4. Mental challenge

I rarely challenge myself mentally, so having to read through a long, complex book is a challenge I embrace. When I finish a chapter or the entire book I try to recap it’s main messages (I used to write a mini-review of every book I’ve finished. Try this trick- it’s fun and challenging:

https://owntrepreneurship.com/books/

5. It improves my writing skills
Reading has immensely improved my vocabulary, my style and ideation. Aside from actually writing (which I also do quite a lot on a daily basis)- it is the single most important activity I can do to improve as a writer.

And the actual books? Well, they were a mixture of novels (although not that many I’m afraid), business books and science (mainly about Behavioral economics). I’d like to keep the ration of “business-to-fiction” to 2:1, so I’ll get some aesthetic value and not just hardcore facts and figures. As for the volume of reading- the secret is to weave reading into your daily routine. I’ve found that I can easily read 10 page per day (double that if I’m reading in my native tongue), so it should be fairly easy to finish a standard book ( which is about 220 pages of text nowadays) in slightly under a month.

I will set the bar higher at 16 books for 2019, and try to exceed it.

Have a happy, book-filled year!

Yotam

Originally published at owntrepreneurship.com on December 27, 2018.

Marketing to Cybersecurity professionals | CyberDB