<?xml version="1.0" encoding="UTF-8"?><rss xmlns:dc="http://purl.org/dc/elements/1.1/" xmlns:content="http://purl.org/rss/1.0/modules/content/" xmlns:atom="http://www.w3.org/2005/Atom" version="2.0" xmlns:cc="http://cyber.law.harvard.edu/rss/creativeCommonsRssModule.html">
    <channel>
        <title><![CDATA[Stories by Ayelet Batist on Medium]]></title>
        <description><![CDATA[Stories by Ayelet Batist on Medium]]></description>
        <link>https://medium.com/@ayeletbatist?source=rss-8bb17e9a9e3b------2</link>
        <image>
            <url>https://cdn-images-1.medium.com/fit/c/150/150/1*40JZoaf2BzKZmnYUV8WiXA.png</url>
            <title>Stories by Ayelet Batist on Medium</title>
            <link>https://medium.com/@ayeletbatist?source=rss-8bb17e9a9e3b------2</link>
        </image>
        <generator>Medium</generator>
        <lastBuildDate>Fri, 20 Nov 2026 07:49:09 GMT</lastBuildDate>
        <atom:link href="https://medium.com/@ayeletbatist/feed" rel="self" type="application/rss+xml"/>
        <webMaster><![CDATA[yourfriends@medium.com]]></webMaster>
        <atom:link href="http://medium.superfeedr.com/" rel="hub"/>
        <item>
            <title><![CDATA[היי שלום 2020 (ורק בריאות)]]></title>
            <link>https://ayeletbatist.medium.com/%D7%94%D7%99%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-2020-%D7%95%D7%A8%D7%A7-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA-2ff2257df640?source=rss-8bb17e9a9e3b------2</link>
            <guid isPermaLink="false">https://medium.com/p/2ff2257df640</guid>
            <dc:creator><![CDATA[Ayelet Batist]]></dc:creator>
            <pubDate>Tue, 29 Dec 2020 14:51:47 GMT</pubDate>
            <atom:updated>2020-12-29T14:53:52.006Z</atom:updated>
            <content:encoded><![CDATA[<p>כבר כמה שנים שאני קוראת בשקיקה את הפוסטים שסאלי תדמור — מנטורית, מאמנת אישית וחברה מוערכת — כותבת בסיום שנה, על הדברים שהיא למדה באותה השנה. יש כל מיני סיכומי שנה שאפשר לעשות: מה חווינו, במה הצלחנו, או מי ומה נכנסו אל חיינו השנה… כולם מועילים בעיני — להיזכרות ולצביעה מחדש של תמונת הקולאז׳ של השנה שהיתה, אבל אני מחבבת מאוד את הסיכום המסויים הזה כי הוא מזכיר לי את מה שקל לי מאוד לפספס: עד כמה אני לומדת כל הזמן. אספתי השנה גם אני כמה מהדברים שלמדתי לכדי סיכום שנה, ואני שמחה לדעת שהיו בודאי עוד הרבה דברים וזה רק מדגם קטן. הנה הוא.</p><p><strong>1| למדתי לטוס לחו״ל בקלות.</strong></p><p>כן, דוקא השנה, עם הסגרים והכל. טסתי המון בחיי עד כה: אני בהחלט מורגלת כבר בכל הצעדים וההכנות… אבל איכשהו תמיד היה לי ״כבד״ לטוס, והשנה אני מרגישה שהצלחתי להקליל את כל העניין. למעשה, למדתי לעשות יותר בקלות כמה דברים שונים: למדתי להזמין טיסות, לארוז ולהתכונן יותר בקלות ולא להילחץ מהכנה לא ״אופטימלית״ שבה אולי לא אקנה את הכרטיסים הכי זולים ומתאימים, אולי אשכח כמה דברים, וכו׳. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שזה פשוט לא כ״כ משנה, ושתחושת הנחת והקלילות משנות לי הרבה יותר, ואחרי כמה תזכורים כאלה — זה עבד :). גם את חוויית הטיסה עצמה למדתי להפוך לפשוטה וקלה יותר, עם זה שסוף סוף אימצתי את הטריק למזוודה קטנה שעולים איתה למטוס — מה שהשקיט את הדאגה לגבי חפצים יקרים או שבירים, ויחד עם זה הפחית את אי הנוחות שבסחיבת כמה תיקים על הגב והכתפיים. הגדלתי לעשות כשחזרתי לארץ עם כמה מזוודות שקניתי בחו״ל כשהייתי צריכה עוד מקום, ופשוט שילמתי טיפ קטן לסבל של שדה התעופה כדי שיביא אותן ליעדן. העלות היתה כמו של כוס קפה, נניח, והנוחות: אי אפשר להשוות. אבל, אולי הלמידה המעניינת והמשפיעה ביותר היא של היכולת לתת לעצמי פטור אוהד מהרפתקאות שלא בא לי עליהן. הצורך שלי בהרפתקאות מלווה אותי עוד מהילדות, ונדרש תהליך סבלני של הפרדה בין הרצון הפנימי האמיתי לחוות ריגושים לבין נטיה להרפתקנות שהיא ירושה ומורשת מאבא שלי ומאחרים. השנה הרגשתי שהצלחתי לתת לעצמי פטור מכל הרפתקה שלא באמת השתוקקתי אליה, מה שאפשר לי חוויה שקטה ונוחה כמו שלא הכרתי ממש עד כה. להתוודע אל עצמנו זה נעים וגם בריא. :)</p><p><strong>2| למדתי להתייחס אל חלומות חו״ל ״גדולים״ כלא הרבה יותר מורכבים מחלומות ״קטנים״</strong></p><p>היתה לי איזו תפיסה מעוותת על נסיעות לחו״ל (ולמעשה חלומות ופנטזיות קטנות מסוגים שונים) שלפיה ככל שהחויה כוללת רעיון שהוא ספציפי ונחשק יותר (לנכוח בקרנבל בריו דה ז׳נרו, ברזיל, למשל) היא מסובכת יותר להגשמה, או ״גדולה״ יותר.</p><p>השנה (כן, דוקא השנה, היה לי מזל), אחרי שהגשמתי שלוש פנטזיות (לפחות) הקשורות לחוויות בחו״ל (לחוות את הקרנבל בברזיל, לרקוד סלסה בקובה, לראות את הפירמידות במקסיקו), שמתי לב שחלומות חו״ל הכוללים חויה שנחשבת אולי ״שווה יותר״ הם לא באמת מורכבים יותר להגשמה מחלומות חו״ל שנשמעים פשוטים וטריוויאליים יותר (כמו נניח, לנסוע ללונדון או לפריז). תהליך התכנון די דומה (ולעיתים גם העלויות). אבל הסיפוק האישי של הגשמת חויה שקוסמת לנו באופן מיוחד עשוי להיות רחב ועמוק בהרבה. אני חושבת שאת חוויית ריקוד הסמבה בגשם שנמשכה כל הלילה בקרנבל בברזיל — אני אזכור בחיבה כל חיי.</p><p><strong>3| למדתי (סוף סוף) לזהות את הגבולות שלי ואז לשמור עליהם</strong></p><p>לא לשמור על גבולות אקראיים, אלא קודם כל לזהות את הגבולות שלי, כפי שהם בי באותו הרגע ממש, ואז לתקשר אותם — במידת הצורך, בזמן אמת.</p><p>אני יכולה לחשוב בקלות על שתי סיטואציות מאוד שונות ומאוד עוצמתיות שהיו השנה, שבהן מצאתי את עצמי מבצעת את המהלך הפנימי הזה, ובשתיהן הרגשתי תחושה של התעלות והיווכחות בעוצמה שיש במהלך הזה. האחת היתה בתוך סיטואציה מינית. השניה היתה בתוך שיחה מלב אל לב עם אמא שלי. שתיהן היו סיטואציות מרגשות, ובשתיהן, לולא זיהיתי ושמרתי על הגבולות שלי, הייתי חווה תחושות של עלבון, כעס, ואובדן של הקרבה. בסיטואציה המינית — האדם האחר נפגע וכעס. בשיחה עם אמא שלי — הייתי צריכה לשמור בעדינות אך בעקשנות על הגבולות שלי. בשתי הסיטואציות מתוך השמירה על עצמי בזמן אמת פשטו בי ביטחון, עוצמה ורוגע, שאיתם יכלתי לבחור, וגם לשמור על הקרבה, לפחות בשיחה עם אמא שלי — שרצתה בקרבה הזו כמוני. אותה השיחה עם אמא שלי, ושיחות אחרות שדמו לה בשונותן מאינטרקציות שהיו לנו בעבר, הביאו אותנו לחויה של קרבה ואמון שלא האמנתי שנוכל לחוות. עוד על זה — בסעיף הבא.</p><p><strong>4| למדתי שאם רוצים ומוכנים להשקיע מספיק אפשר לתקן ולשקם גם יחסים פגועים מאוד</strong></p><p>השנה נוכחתי יותר מאי פעם בכך שאם רוצים ומוכנים להשקיע מספיק — אפשר לתקן ולשקם גם יחסים פגועים מאוד. היחסים עם אמא שלי היו טעונים ומלאים, אצל שני הצדדים, בפינות חדות ומחוספסות וברקמות-רגש מודלקות ומשופשפות. למדנו להשלים עם קשר שיש בו מעט מאוד אמון ומתוך כך גם מעט ציפיות. קשה לאהוב ככה. לא זה המקום לספר את כל מה שעברנו לפני ובמהלך השנה האחרונה… אבל אחרי הרבה תהליכים לחוד ומתוך החלטה פנימית נחושה ואחרת (שלי, לפחות) שלוותר על קשר היא לא אפשרות, דברים התחילו להשתנות. למעשה, למדתי הרבה דברים שונים, כנראה, ואני בטוחה שזו רק כברת דרך קצרה. אבל ישנה למידה כללית יותר, והיא, שאפשר לשנות קשרים באופן משמעותי ועמוק אם מוכנים להשקיע את מה שנדרש. יש פה בחירה, והידיעה הזו היא כוח.</p><p><strong>5| לתת הרבה דברים חומריים משלי ולאהוב את זה</strong></p><p>למעשה זוהי למידה שהתחילה לפני כמה שנים אבל התרחבה השנה: קל לי ופשוט לי לתת דברים חומריים משלי לאחרים, בין אם זה כמתנה או בהשאלה, ויותר מזה — אני מאוד נהנית מהנתינה הזו. פעם הייתי קשורה יותר ל(כל ה)חפצים שלי. בשנים האחרונות העזתי לשחרר אוסף של דברים שאני לא משתמשת בהם יותר; בגדים וכלי בית, אבל גם ציוד תחביבים יקר (מצלמה טובה, כלי נגינה ועוד) שכבר שנים יושבים אצלי ומשתעממים בארון. גיליתי שלתת את הדברים האלה יכול לגרום עונג ונעימות לשני הצדדים: גם למקבל, כי זו מתנה ״שווה״, וגם לי — שיכולה גם לפנות מקום וגם לשמח אדם אהוב באותה הפעולה — ומבלי שזה ירגיש לי ״יקר״ או כאילו איבדתי משהו. כל זה טוב ויפה, אבל אוכל — עדיין קשה לי לחלוק. זה משהו שמושרש עמוק או מחווט בי חזק, ואני לפעמים משתוממת מעצמי מהעוצמה של זה. אני מקוה ומאמינה שגם השינוי הזה מתקרב (אבל תכלס — פחות אכפת לי שבינתיים זה ככה :)).</p><p><strong>6| למדתי שאני אוהבת להתניע שינויים דרך סדנאות (וגם: להיפרד מסוכר)</strong></p><p>אני כבר מכירה את זה בעצמי (למרות שהשנה למדתי משהו שמחדש בתחום הזה: ועל זה בסעיף 17); שקל לי לייצר שינוי התנהגות משמעותי כשאני ״לוקחת תנופה״ — ומגייסת ליצירה של השינוי זמן (ברווחה), מודעות פנויה וטקסיות מסויימת. גם את הכוח של פורומי תמיכה וסדנאות כדי להתניע חזק שינויים שאני ממילא רוצה להתניע — אני כבר מכירה. בתחילת 2020 — סדנה כזו תמכה בי כדי להיגמל מסוכר וגלוטן. לפני 5–6 שנים ועם תנופה מסוג אחר — נגמלתי מעישון סיגריות. אני לא אוהבת להבטיח או להתנבא, אבל בינתיים קל לי וטוב לי בלי כל אלה. הלמידה: היא שכשאני מקשיבה לעצמי אני מבחינה בתקופות שבהן יכול להיות לי פשוט יותר להתניע שינוי, ואז אני מחפשת ״תנופה״ (סדנה, קבוצה תומכת, ספר, טקס) שתתמוך בי, והשילוב של הקשבה+תזמון+תנופה מאפשר הרבה שינויים.</p><p><strong>7| לדמיין שדברים מטרידים מחליקים מעלי וזולגים ממני והלאה</strong></p><p>השנה התוודעתי לכוח שיש לכך כשמדמיינים (באופן גראפי מאוד) שמשחררים משהו מטריד או מרגיז. שמעתי הנחיה לדמיין שאנחנו מחזיקים משהו כבד בידיים ובבת אחת שומטים אותו. אני שיכללתי את הדמיון למשהו אחר שמצא חן בעיני: אני מדמיינת שאני מצופה שמן זית ושהעור שלי חלקלק, וכך שדברים (מרגיזים/מטרידים) פשוט מחליקים ונוזלים מעלי. זה מאפשר לי לשחרר מתחים ברגע אחד מודע ומכוון, ואחר כך להרגיש הרבה יותר קלה.</p><p><strong>8| למדתי שאני מדהימה בניצול זמן לבד</strong></p><p>סוף סוף משהו שנשמע ייחודי ל-2020: למדתי שאני מדהימה ביכולת שלי להיות לבד וליהנות מהזמן שלי, שלא לומר, לעשות איתו דברים מעניינים. אני לא אוהבת לבדיות כפויה, כמובן, ובשבועות שנאלצתי להיות בבידוד השנה (או בסגר — לבד בבית) לא היה לי נעים בכלל. אבל אני מצויינת בהתמודדות איתה — עם הלבדיות. זה מגיע מתוך הרבה מאוד ניסיון, עוד לפני 2020 ותחלואיה, וכנראה גם מתוך נטיות גנטיות וחיווט קוגניטיבי. החידוש ב-2020 היה לי בפרספקטיבה החדשה על אלה. גם זה (החויה של הזמן לבד), כמו הרבה דברים אחרים שאני כותבת כאן, נהיה קל יותר עם הקשבה למה שמרגישים וצריכים ברגע המסויים.</p><p><strong>9| למדתי שהאינטואיציות שלי לגבי מגמות עולמיות מוכיחות את עצמן שוב ושוב</strong></p><p>חלילה, לא צפיתי את הפנדמיה, כמובן. אבל כן חשתי וצפיתי צורך גובר ודוחק בתשומת לב למכת הבדידות והמבודדות כבר לפני כמה וכמה שנים, והיו עוד מגמות בתשומת לב הציבור שאיכשהו מצאתי את עצמי חושבת עליהן שנה או מעט שנים קודם לכן. אני לומדת לראות שהאינטואיציות שלי (שהן למעשה, פשוט תשומת לב מסוימת) מנבאות טרנדים ופופולריות של שירותים ומוצרים. עדיין לא למדתי למנף את תשומת הלב הזו מספיק, ואני חושבת שיכול להיות מאוד מעניין להעיז לעשות את זה יותר.</p><p><strong>10| למדתי להעיז לשיר לפני אנשים וליהנות מזה</strong></p><p>ואם כבר להעיז, הרי שבכל זאת אני מרגישה שאני לומדת לעשות זאת שוב, ומרגישה שהמגמה מתחזקת. השנה למשל, העזתי לא רק לשיר לפני אנשים, אלא לשיר מבלי לכוון ל״ביצוע טוב״. למדתי ליהנות מהאותנטיות, מאי השלמות, מלגלות תוך כדי איך בדיוק יוצא הביצוע המסויים הזה, מלנכוח וליהנות מזה. אולי זה בעצם שיעור על התעלמות משלמות, על עשיה שנובעת מתוך עצמה ולא מייצרת את עצמה תוך התאמה מתמשכת לתבנית-חזון קבועה מראש (כמו משהו שנדפס במדפסת תלת-מימד). לפרק זמן מסויים — ההתעלמות משלמות מביאה אותי לייצר דברים שנכשלים יותר, או שהאיכות שלהם פחות מובטחת, אבל אני חושבת שזה שלב ביניים כזה, שאחריו יגיע תיקון טבעי שיאזן בין הנביעה של העשיה (הנגינה, למשל) לבין הניצוח עליה.</p><p><strong>11| למדתי שהצעד שהכי קשה לי הוא הטלפון הראשוני</strong></p><p>הרבה פעמים הצעד הראשון והעיקרי בהגשמת חלומות הוא חיפוש גוגל קטן וטלפון או שניים לקביעת פגישה ראשונה ביומן. השאר מתקדם משם בפשטות מפתיעה (ברוב המקרים). ואצלי? מסתבר שהרבה מהקושי נסוב סביב הטלפון הזה. אני לא אוהבת לדבר בטלפון עם אנשים זרים, ובכלל לא כל כך אוהבת שיחות טלפון. זה קוטע לי את הנינוחות שיש לי מול המסך ועם עצמי. א-ב-ל, זה יעיל בהרבה מאלטרנטיבות במקרים רבים, והכרחי במקרים מסויימים. גם פה — עוזר לי ״לקחת תנופה״ ולעשות טלפונים ביום / זמן יותר נמרץ ואו שליו (כשהגוף נח מספיק או התעמל מספיק). למדתי מחברה שאפשר לרשום ליד המשימות איזה מהן דורשות מייל, איזה טלפון וכו׳, (אפשר גם בטבלה) ואז אפשר להקדיש זמן מתאים לביצוע משימות מאותה קטגוריית פעולה. הנה משהו להטמיע ב2021 :)</p><p><strong>12| למדתי (ולומדת) להשתמש באינסטגרם ובטוויטר</strong></p><p>בשנים האחרונות הייתי מנותקת ממדיה חברתית. ועוד. זה נובע גם מסיבות אישיות שקשורות באירועי חיים ובתהליכים פנימיים, וגם באיזו תובנה אישית אבל לא יוצאת דופן לגבי ההשפעה הלא נעימה או רצויה שיש לצריכת מדיה חברתית עלי, כמה שנים לפני שכולם כתבו על על הצורך ב״צומות״ וצמצום השימוש במדיה חברתית לטובת חיים שלווים ושבעי רצון יותר. אבל, הנה אני משתנה. בשנים האחרונות גובר בי הרצון לתת לעצמי ולעודד את עצמי לבטא ולהתבטא, לשתף ולהוציא לאור. זה מרגיש לי חשוב. ומתוך זה שזה חשוב, נפתח שימוש חדש שמדיה חברתית יכולה לאפשר: לא של צריכה, אלא של ביטוי. זה מוזר להיות אקס-הייטקיסטית רבת ידע טכנולוגי שפתאום צריכה לעשות את צעדיה הראשונים בפטרפורמות ואפליקציות חדשות או מחודשות, אבל מבוכה הרבה פחות מעכבת אותי מבעבר ואני מוכנה להיות בגינרית. אז אינסטגרם, טוויטר ופייסבוק, קודם כל. אני פתוחה ללמוד; למדו אותי! :)</p><p><strong>13| למדתי שאני אוהבת לנסוע לצימר עם חברים / חברות</strong></p><p>על אף התנועה לעבר התקשורת החברתית שבמרחבי האונליין, עשיתי השנה עוד צעדים (רבים) בתחומי ההיקשרות החברתית אופליין, ובין השאר — התארחתי עם אנשים אהובים בכל מיני מקומות. להיות כמה לילות עם חברים/ות בצימר מאפשר זמן יחד בנחת ובחופש, במקום יפה, וזמן היחד הזה הוא מצרך יקר. כיום, כשכל האנשים שיקרים לי הם כאלה שכבר לא עובדים או לומדים איתי, אין לנו הזדמנויות טבעיות לזמן יחד שהוא לא במפגש ביתי או על כוס קפה, ויש משהו בתפאורה המשתחזרת שקצת מקבע את היחסים ואת התחושות ביחד. להיות ביחד לזמן מרווח במקום חדש — מאפשר לדברים אחרים לעלות, ולהעמקה וקרבה לצמוח.</p><p><strong>14| למדתי על מלאכות יד — שהנפש שלי נטענת מהן</strong></p><p>באחת מהנסיעות האלה עם חברות, הצעתי להעביר להן סדנא שמשלבת הכנת קישוט בצורת קשת בענן מחוטי צמר. הזמן שהעברתי יחד עם חברה (זו שהתחברה לרעיון) בליפוף חוטים ויצירה של יש-מאין הזכיר לי עד כמה אני אוהבת להכין דברים עם הידיים: ציור, צביעה, גילוף, פיסול, רקמה, סריגה, הדבקה… אני מקבלת עונג וחווה שמחה מעצם העשיה, ועוד מידה של עונג מהתוצר האסתטי. Crafts (מלאכות יד) תמיד משמחים אותי, ואני חושבת שהם מהווים חלק כלשהו בזהות שלי, עוד מהילדות. להכניס אותם לחיי דורש כנראה מסגרת או זמן ייעודי ביומן, ואני מזכירה לעצמי כאן שיהיה משמח בודאי להטמיע זמן כזה בשנה הקרובה.</p><p><strong>15| למדתי שלוחות השראה ממוקדי מטרות מוגדרות — הכי מועילים לי</strong></p><p>אני אוהבת כלים ויזואליים (מנטליים או ממשיים). דימויים ויזואליים יכולים לעורר רגש, לייצר מוטיבציה, או להטמיע רעיון מסויים ממש ביעילות. בהתאם — אני מאוד אוהבת לייצר לי לוחות השראה. זה הרגל של שנים, אבל השנה הרגשתי שהתעליתי על עצמי והצלחתי לייצר לוח השראה יעיל במיוחד. חזרתי אליו שוב ושוב כדי להיזכר במטרות שלי לשנה, ונהניתי לסמן עליו כשמטרות מסויימות הושלמו. מה שעבד בו טוב יותר מבלוחות קודמים זה שהיה קשר (יותר) חד-חד ערכי בין תמונה למטרה. כלומר, כל תמונה ייצגה מטרה מסויימת ומוגדרת אחת (לעומת מטרות מעורפלות וכלליות כמו ״לשמור על גוף בריא״ שלמעשה יכולות לכלול כל מיני מטרות), וכל מטרה יוצגה ע״י תמונה אחת. המטרות הבודדות בלוח ההשראה שלי שיוצגו ע״י כמה תמונות, היו (כך התחוור לי) כאלה שגם הוגדרו פחות טוב, ולכן היה הרבה יותר קשה לכוון אליהן או לדעת אם ״הגשמתי״ אותן. הלוח של השנה היווה שכלול של לוחות קודמים. הלוח הבא יהווה שכלול נוסף.</p><p><strong>16| למדתי שנעים לגוף שלי לצום מדי פעם</strong></p><p>אני בודאי לא אחדש לכל מי שקרא על, או כבר הטמיע intermittent fasting. אני עצמי עוד לא שם, אבל רוצה להתנסות. הלמידה שלי היא קטנה יותר ופחות ממותגת; למדתי לפחד פחות מלצום (כבר כתבתי מעט על הקשר העמוק שיש לי בי הידיעה שיש אוכל/אפשר לאכול לתחושת ביטחון) ולשים לב איך הצום מרגיש לי בגוף. מדי פעם — זה נעים. נעים להרגיש את הבטן הריקה ואפילו נעים להרגיש רעב קל וממריץ. אני מקוה להמשיך בהתנסות הזו השנה.</p><p><strong>17| למדתי את מודל ה Behavior Design של BJ Fogg</strong></p><p>BJ Fogg, חוקר התנהגות מאוניברסיטת סטאנפורד, הקדיש שנים לחקור ולכתוב על האמנות העדינה שבשינוי התנהגויות (בכדי להשיג מטרות ולשנות תחומים ורבדים שונים בחיים). את התובנות שלו הוא פרש בספר פשוט ונפלא בשם Tiny Habits (לא להתבלבל עם Atomic Habits, שגם הוא לא רע, ונכתב ע״י תלמיד של Fogg). בין השאר, מוצע שם מודל מפורט אך פשוט למידול ועיצוב של התנהגויות חדשות, שהוא המודל הכי טוב שנתקלתי בו בתחום, ואחד המודלים המוסברים הכי טוב שנתקלתי בהם, בכלל. משנה חיים.</p><p><strong>18| למדתי להשיג מנטורים על ידי זה שאני פונה למי שכתב ספר שקראתי ואהבתי</strong></p><p>לא רק קראתי את הספר של BJ Fogg, גם דיברתי איתו בטלפון וביקשתי להתייעץ איתו. כן, כן. היתה לשיחה מטרה ספציפית, אבל בלי קשר אליה, השיחה תרמה לי ויצרה קשר עם אדם שאני ללא ספק מעריכה (אחרי שהאזנתי לספר שלו, Tiny Habits לא פעם אחת, אלא שלוש). זו לא היתה הפעם הראשונה שקראתי ספר ויצרתי קשר עם הכותב, ואני בהחלט מתכוונת להמשיך לעשות את זה. אני כותבת את זה כדי לחזק בי את התובנה הזו: אפשר רק להרוויח מלבקש ״עוד״ (הדרכה, תובנות, ליווי, חברות) ממישהו או משהו שאנחנו מרגישים שתרם לנו.</p><p><strong>19| למדתי את העיקרון של ג׳ון גוטמן (לזוגיות מיטיבה) — Turning towards your partner</strong></p><p>לא ״מכל מלמדיי השכלתי״, (ישנם אלה שרצו ללמד אבל לא חשתי נשכרת מרצונם), אבל בהחלט השכלתי מדבריהם של רבים ממלמדיי, ובשנים האחרונות, עם התמכרותי הקשה להאזנה לאודיובוקס באפליקציה של Audible, רבו מלמדיי ורבתה השכלתי. אחד הכותבים שהאזנתי להם הוא ג׳ון גוטמן, שכתב (בין השאר) את הספר The Seven Principles for Making Marriage Work. אחד משבעת העקרונות הוא ״Turning towards your partner״ שמציע להפנות את עצמנו (הסבר מיד) באופן פרואקטיבי כלפי האחר, גם כשזה לא נוח או כשיש ריחוק. גוטמן טוען שמעשים קטנים של תשומת לב מוגברת, והמביעים הכרה במה שמשתף/צריך/חש האחר, משדרים אכפתיות שממלאת את ״חשבון הבנק הרגשי״ של הקשר, ומייצרת מאגרי רזרבה לרגעים וימים קשים. אני למדתי שהרבה פעמים מגע (לשלוח יד, לשים יד על הכתף) מאפשר למלא את המאגרים האלה בשבילי וגם בשביל אחרים שקרובים אלי.</p><p><strong>20| למדתי כדי לייצר שינויים צריך תשתיות ומערכות שתומכות בהתנהגות</strong></p><p>גם BJ Fogg כותב על כך, ואיתו, רבים אחרים: כדי לשנות התנהגות ולהגשים שאיפות, צריך לא (רק) הצבת מטרות אלא (בעיקר) יצירת תשתיות ומערכות שתומכות במימוש הרצוי. התשתיות מורידות את הצורך בשימוש במשאב היקר והמוגבל של כוח רצון, והופכות את ההתנהגות המועילה או הרצויה למתבקשת ואוטומטית (או לפחות — פשוטה וקלה) בהינתן התשתית המותאמת. כך, סביבה ביתית שאין בה אוכל שלא נרצה לחטוא ולאכול תומכת בתזונה בריאה, מגש מוכן עם הכלים / מצרכים לארוחה בריאה ידאגו שנאכל אותה, ומע׳ שיווק אינטרנטי מתוזמן מן הסתם תומכת במטרה של שליחת התוכן השיווקי. על זאת ועוד, לומדת וממשיכה ללמוד :)</p><p><strong>עשרים עשרים — היי שלום ורק בריאות!</strong></p><img src="https://medium.com/_/stat?event=post.clientViewed&referrerSource=full_rss&postId=2ff2257df640" width="1" height="1" alt="">]]></content:encoded>
        </item>
        <item>
            <title><![CDATA[כמה מחשבות אישיות על ניר דוד, על תסמונת השחזרת, ועל נחל אחד — אז, היום ומחר.]]></title>
            <link>https://ayeletbatist.medium.com/%D7%9B%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A0%D7%99%D7%A8-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%AA-%D7%95%D7%A2%D7%9C-%D7%A0%D7%97%D7%9C-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%90%D7%96-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%97%D7%A8-2e0345179b59?source=rss-8bb17e9a9e3b------2</link>
            <guid isPermaLink="false">https://medium.com/p/2e0345179b59</guid>
            <category><![CDATA[נחל]]></category>
            <category><![CDATA[תל-עמל]]></category>
            <category><![CDATA[nir-david]]></category>
            <category><![CDATA[ניר-דוד]]></category>
            <category><![CDATA[ניר-דויד]]></category>
            <dc:creator><![CDATA[Ayelet Batist]]></dc:creator>
            <pubDate>Sun, 13 Sep 2020 14:45:47 GMT</pubDate>
            <atom:updated>2020-09-13T14:45:47.534Z</atom:updated>
            <content:encoded><![CDATA[<figure><img alt="" src="https://cdn-images-1.medium.com/max/1024/1*z_eRt-6bOeHd7JvtLBwyww.jpeg" /></figure><h3>כמה מחשבות אישיות על ניר דוד, על תסמונת השחזרת, ועל נחל אחד — אז, היום ומחר.</h3><figure><img alt="" src="https://cdn-images-1.medium.com/max/1024/1*z_eRt-6bOeHd7JvtLBwyww.jpeg" /></figure><p>אני רוצה לשתף כמה מחשבות על מקום שהוא קרוב ללבי… מאוד מאוד קרוב ללבי.</p><p>החיים מפתיעים אותנו — ובמיוחד כך השנה. המקום הזה, הקרוב ללבי, קיבל לאחרונה חשיפה ציבורית רועשת, והפך למוכר במיקומו ובחזותו לכל צרכני החדשות. אבל, ישנם גם מראות שלא צולמו, סיפורים שלא ראו אור, ואם כבר, אני חושבת שעם הזהירות והעדינות המכבדת אותם — נכון לתת גם להם קול, מקום על המסך והזדמנות לנכוח.</p><p>השיתוף שלי הוא קודם כל — אישי. הוא מעורב וגם מעורבב רגשית. במחווה למילות ההסתייגות הפותחות את ספרו של עמוס עוז (״שלום לקנאים״) — גם המילים הבאות לא נכתבו בידי חוקרת או בידי מומחית כי אם בידי אדם מעורב שגם רגשותיה מעורבים. גם בדבריי אין יומרה לתאר את כל צדדיה של המחלוקת אלא בעיקר לבקש את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם ועברם שונים מדעותי ומעברי. אני מקוה מאוד שמילותיי תמצאנה חן וחסד, או לפחות תפגושנה קשב וסבלנות.</p><p>בפשטות — יש לי קשר רגשי לקיבוץ. אני נכדתם של שניים ממקימי תל עמל (השם המקורי של קיבוץ ניר דוד), בתו ואחייניתן של בני הדור הראשון שגדל בקיבוץ, ובעיקר, אני אישה שהיתה פעם ילדה שגודלה באהבה על ידי אבא שלה, עם שיעורים על אומץ וערכים שנשלבו בנופי הקיבוץ, האסי, הסחנה והגלבוע.</p><p>למרות שלא גדלתי כבת קיבוץ, הימים והשבועות, השבתות והחגים, חופשות הקיץ וימי ההולדת שהעברתי בו הפכו את קיבוץ ניר דוד למקום היקר לי בארץ. כשנפטר, השבתי גם את אבא שלי לאדמת ניר דוד, כמו שביקש, למנוחת סוף-סוף ולשלום יחד עם סבא וסבתא, דודה ודוד.</p><p>מתוך הרקע הזה, האישי מאוד, אני חווה את הריב הציבורי הסוער והכועס סביב נושא פתיחת נחל האסי לציבור הרחב — בכאב. האם זה מוצדק לפתוח את נחל האסי, ודוקא אותו, לציבור? בעיני — כן וגם לא.</p><p>מצד אחד, אני מסכימה עם ה״צדק״ שבפתיחת אזורי טבע לציבור הרחב: חופים, נחלים, גנים, כל חופי הכינרת, וכו׳. אני משתמשת כאן במרכאות, משום שבעיני, כמו במקרים רבים, גם כאן הצדק לא מתקיים בצורתו הנקיה והברורה. מבחינות מסויימות צודק כך ומבחינות אחרות אפשרי להצדיק משהו אחר.</p><p>יחד עם זה, אני חושבת שהיאחזות הריב הלוחמני דוקא במקטע הקטנטן של נחל הקיבוצים שנקרא ״האסי״, כאשר ישנה גישה פתוחה בחינם או בתשלום ליובליו שבעמק המעיינות, בגן השלושה (״הסחנה״) ובהמשכו שאחרי שטח ניר דוד — היא לא מוצדקת עד כדי כך. בודאי — ישנם ריבים שלדעתי ״צודק״ וגם מועיל לריב לפניו.</p><p>אבל בעיקר, אני מפחדת ממה שהריב הזה, או ה״צדק״ שיושג בעקבותיו — יביאו איתם.</p><p>חלקי הנחל הפתוחים לציבור הרחב בעמק המעיינות ובגן השלושה, נראים (בודאי בחופשות) כמו מסיבת צעירים: מוסיקה רועשת המושמעת ברמקולים, המולה, וכן, גם כוסות פלסטיק שצפות במים ומגבונים שמושלכים ״בצד״, על הדשא. האם זה מוכרח להיות כך? אולי לא. אבל בינתיים, אצלנו — זה כך.</p><p>ומכיוון שכך, סביר שזה יהיה כך גם על גדות האסי, שעובר בשטח הקיבוץ. אני מדמיינת את בני הדור של אבא שלי הגרים בשכונות הקיבוץ הקרובות לאסי חווים את זה בוקר וערב, והלב שלי מתכווץ. אני מדמיינת רוחצים בבגדי ים נושאים צידניות עוברים בבית העלמין של הקיבוץ, הנמצא גם הוא על גדות האסי, והבטן שלי מתכווצת. למעשה, זה קרה כבר בפעם האחרונה שביקרתי בו — בבית העלמין. התבוננתי בשקט בצעירים בבגדי הים שעוברים בשיירה בין הקברים השקטים, כדי להגיע אל הנחל.</p><p>בין אם זה צודק או לא בראי ישראל של 2020, העבר שלו צמח כך שלמקום הזה יש סיפור והיסטוריה ותושבים מעל ומתחת אדמתו. האם לציבור הנכסף לגדות האסי אכפת מהם?</p><p>אני מפחדת גם מהחרפת הקשיחות של השומרים בקיבוץ, שתפקידם בסופו של יום לשמור על בטחון התושבים. כבר היום אני נדרשת לשלוף שלל הוכחות לזהותי כשאני מבקשת לבקר בבית העלמין שבקיבוץ. המקום השליו וההיסטורי הזה — הקיבוץ הראשון שנבנה בשיטת ״חומה ומגדל״ — הפך לזירת סכסוך וחשדנות.</p><p>כן, הריב הכועס הזה וה״צדק״ שדורשים המפגינים הם בשבילי מקור לכאב גדול כל השבועות האלה.</p><p>אבל (וכאן אולי תבוא השקפה מפתיעה), יחד עם הכאב הזה, מילים נוספות של עמוס עוז מלוות את מחשבותיי.</p><p>בספרון ״ההרצאה האחרונה״ (שאני ממליצה מאוד לקרוא את כולו) נזכר ומספר עמוס עוז על שיחה שהיתה לו עם אינטלקטואל פלסטיני, בפריז; שיחה שהותירה בו (וגם בי) רושם מתמשך. באותה השיחה מספר אותו אדם על הרצון שלו — רצון חזק, בוער וצודק — לשוב אל הבית שלו בליפתא. בדברו על הבית שלו, כך מסתבר, הוא למעשה מתכוון לבית שהיה לסביו לפני שגורשו משם, שאותו הוא ראה רק בתמונות, אך צמח לחוש כלפיו רגשי מורשת והשתייכות עמוקים.</p><p>עמוס עוז מספר שלאחר מחשבה שקטה הוא פנה אל אותו אדם ואמר לו:</p><p>״אתה יודע, את הבית שלך בליפתא אתה לא תקבל לעולם, ולא בגלל הציונים (…). נניח שממשלת ישראל תקבל מחר החלטה שהיא מסכימה לזכות שיבה טוטלית ובלתי מוגבלת, לנכדים ולנינים ולכל מי שיגידו (…) אם הליפתאווים יחזרו — הם היו (…) כאלף איש ב-48 — היום אם כולם יחזרו, זו תהיה עיירה של בין חמישה עשר אלף לעשרים אלף איש. כמה בניינים רבי-קומות, (…) שניים שלושה סופרמרקטים, בעיות חניה קשות מאוד. אין. לא תשמע לא את העיזים ולא את המעיין.</p><p>אתה חולה, אמרתי לו, וגם אבחנתי את המחלה: (…) <strong>אתה חולה שחזרת</strong>.</p><p>(…) <strong>אתה מחפש במרחב משהו שאבד לך בזמן. </strong>(…) <strong>שחזרת</strong>: זאת מחלה מסוכנת מאוד. (…) אם אדם מתגעגע געגועים עצומים לילדותו ולנוף ילדותו או לנוף ילדותם של הוריו, (…) — כתוב ספר. כתוב שיר. כתוב מחזה. כתוב ממואר. את מה שאבד לך בזמן אל תנסה לחפש במרחב.”</p><p>המילים האלה, שהדהדו בי בקריאה ראשונה, מהדהדות בי גם היום. אני מסכימה איתן. הגעגועים שלי אינם (ולא הייתי רוצה שיהיו) תחליף לטענות צודקות לגבי ההווה — שצריכות לדעתי לקחת בחשבון את ההווה ואת העתיד — הן של הציבור הרחב, הן של תושבי המקום והן של שמירת הטבע.</p><p>אבל הגעגועים — בהחלט יש להם בעיני מקום לביטוי והד בעולם.</p><p>אז נשמעתי להם ולעמוס עוז וכתבתי שיר.</p><p>לא מתוך ניסיון לומר משהו על המרחב, אלא, מתוך ניסיון לומר משהו אל הזמן. מתוך געגוע. את השיתוף שלו אני עושה ממקום שהוא (כמו הדברים הטובים כולם) — מעורב. מעורבב. מתוך זה שיש לי קול ויש לי זיכרון ויש לי רצון, וגם להם יש אפשרות להיות נשמעים. אני מקוה.</p><p>יהודה עמיחי כתב:</p><p>מן המקום שבו אנו צודקים,</p><p>לא יצמחו לעולם</p><p>פרחים באביב.</p><p>המקום שבו אנו צודקים</p><p>הוא רמוס וקשה</p><p>כמו חצר.</p><p>אני מקוה שמה שלא יוסכם לבסוף, הוא יאפשר למקטע הנחל האהוב עלי — לאסי — לא להיות רמוס וקשה. להישאר נקי. להישאר שקט. להישאר קסום. אני בהחלט לא נייטרלית, אבל, אני חושבת שאף אחד לא באמת נייטרלי כאן.</p><p>הדיון הזה נוגע בהרבה מאוד אנשים שונים בהרבה נקודות כאב שונות. אני מקוה שמה שלא ייעשה — שהוא ייעשה שלא כמשפט שלמה: מבלי להרוג את התינוק כדי לחצות אותו לשני חצאים שווים. מבלי לנסות לרצות את כולם תוך כדי הרס של המקום. מה שלא יוחלט, אני מקוה שההחלטה וגם כולנו — נשמור על האסי ועל הקיבוץ יפה ומיוחד גם בשביל הדור הבא שיגור, יבקר ויטייל בשבילי ניר דוד.</p><p>אני מצרפת כאן (סקיצה של ה-) שיר — בגרסה גולמית. אשמח לתגובות באופן פרטי, עליו ועל המחשבות ששיתפתי. כל מחשבה או תגובה המנוסחת באופן מכבד היא מבורכת וחשובה. תודה על הקשב ועל הסבלנות :)</p><iframe src="https://cdn.embedly.com/widgets/media.html?src=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fembed%2FtG8b3ijC0-g%3Ffeature%3Doembed&amp;display_name=YouTube&amp;url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DtG8b3ijC0-g&amp;image=https%3A%2F%2Fi.ytimg.com%2Fvi%2FtG8b3ijC0-g%2Fhqdefault.jpg&amp;key=a19fcc184b9711e1b4764040d3dc5c07&amp;type=text%2Fhtml&amp;schema=youtube" width="640" height="480" frameborder="0" scrolling="no"><a href="https://medium.com/media/dffe1303e8732c80dde101abbe188926/href">https://medium.com/media/dffe1303e8732c80dde101abbe188926/href</a></iframe><img src="https://medium.com/_/stat?event=post.clientViewed&referrerSource=full_rss&postId=2e0345179b59" width="1" height="1" alt="">]]></content:encoded>
        </item>
    </channel>
</rss>