חצי שנה ראשונה היה לי די קשוח. הרבה חזיתות פתוחות שצריך להתארגן עליהם, הרבה הרהורים של ״ייקח לי בול 24 שעות לחזור לשבת בבוקה אם אקנה כרטיס עכשיו״ והרבה תסכולים והרגשה זרה. ספוילר: ההרגשה הזו עברה, השתנתה והשתפרה בצורה מדהימה בחצי השני של השנה. בצורה מעניינת השינוי הגדול דווקא קרה שבאתי לבקר בארץ אחרי חצי שנה שם והבנתי שהכל פה מתוק אותו דבר אבל כרגע אני שם והגיע הזמן לתת לזה צ׳אנס אמיתי.

אבל למה להתחיל מהסוף, כתבתי פוסט על הדברים ש-2016 לימדה אותי על החיים בחו״ל, המעבר ועל עצמי. מהקל לכבד:

החזית הלוגיסטית -

1. שירות לקוחות מנומס ומעצבן זה יותר נורא משירות לקוחות חצוף ומעצבן — גם לאמריקאים יש את ׳הוט׳ שלהם הלא הוא קומקאסט!
2. יש מילים באנגלית שממש מביכות אותנו הישראליים להגיד וצריך למצוא דרכים להתחמק מהם. לדוגמא- יאכטה או חומוס.
3. סטארבקס זה לתיירים
4. סול סייקל זה ההצצה הכי אותנטית לחיי האמריקאי ה- millennial הסן פרנסיסקאי (וזה גם כיף מאוד)
5. אסור להגיד על מישהו שהוא/היא מאסיה. זה מעליב.

החזית המקצועית-

1. תובנה: אמנם בישראל יש לנו אינטילגנציה רגשית והבנה חברתית גבוהה אבל בארה״ב היא שואפת לאפס. צריך להבין שאנחנו לא מבינים וללמוד דברים בסיסיים מההתחלה, כמו לא להתפרץ למישהו אחר באמצע משפט, או לא לתת דוגמאות מילטנתיות והדרך הטובה ביותר היא להתבונן הרבה (כן זה קשה).
2. שיטת הסנדוויץ׳ לא הומצאה בצה״ל, היא הומצאה בארה״ב! אם יש משהו שלילי לומר, תמיד למצוא שני דברים חיוביים לפני בשביל להסוות את הנגטיב
3. ששואלים אותך ׳מה נשמע׳ לא באמת אכפת להם התשובה (זה דווקא די דומה גם לישראל)
4. ביום שני ישאלו אותך ׳מה עשית בסופ״ש׳ ושישי ׳מה התוכניות לסופ״ש׳. יש לדאוג לתשובה מראש, זה מטה את המשקל לפופולאריות במשרד.
5. יש המון (המון) ישיבות ומסמכים על כל החלטה. כמובן שזה לא דיכוטומי אבל כנראה זו הסיבה שישראליים טובים בתור יזמים וdo’ers, מצד שני זו הסיבה שאמריקאים טובים בניהול חברות ענק ותהליכים ארוכים.
6. שעות העבודה — אמריקה. יוצאים יחסית מוקדם מהעבודה (חוץ מתק׳ לחץ) אבל כל דקה במשרד מנוצלת הרבה יותר. כמעט שאין שיחות במסדרון, קפה במטבח וטינדר בשירותים — אלו שמחייכים עכשיו, אתם יודעים מי אתם.

החזית האישית (והמעניינת ביותר!):

החלק הזה הולך להיות קלישאתי קצת, אבל כנראה שזה רק כי קלישאות הן נכונות

1. חו״ל זה שונה, זה מגניב, ואפשר להשתמש ב-Spotify אבל גם שם כולם מורידים את הזבל, מקפלים כביסה ונגמר החלב בול שרוצים.
2. דייטים: יש מן סטטיסטיקה כזו שיש מלא אחוזי רווקים בסן פראן מול אחוזי רווקות. זה נכון. אבל שוכחים לקחת בחשבון את המוני הרווקים המהגרים מארצות המזרח (שיט, הפרה בוטה של סעיף 5 מהחזית הלוגיסטית)
3. זאת הזדמנות מעולה ללכת לאיבוד, ללמוד דברים חדשים ולטייל המון. ראיתי יותר טבע בשנה האחרונה מב-10 שנים האחרונות וזה מדהים, כנ״ל לגבי הופעות מוזיקה, פסטיבלים ולמדתי לתכנת. אם כבר אז כבר — נצלו את השעמום החדש וה׳ריק׳ מחברים כדי לנסות דברים חדשים.
4. ואם בחברים עסקינן, לרכוש חברים זה הדבר שהיה לי הכי קשה. זה קרה (וקורה) לאט, עם קצת סינונים וערבים משעמים שאני תוהה מה חברים שלי בת״א עושים עכשיו. אבל צריך להגיד הרבה כן ובסופו של דבר זה משחק של מספרים..בסוף הם יגיעו החבר׳ה הקולים והדרך לשם רצופה באלכוהול. לי היה חשוב לגוון ולא להישאר רק עם החבר’ה הישראליים (למרות שהם אדירים) כי בכל זאת.. נסעתי עד לשם :)
5. אחד הדברים שהכי פחדתי מהם זה שישראל כבר לא תרגיש לי בית שאחזור לבקר. זה לא קורה (בינתיים) אבל צריך לדעת לשחרר. כן — יהיו פחות טלפונים לחברים, אני כבר לא מכירה כל בר שנפתח ויש דברים שאני מפספסת..זה בסדר, חברי אמת לא ילכו לשום מקום.

והלמידה הכי חשובה- יש דבר אחד שאי אפשר להתחמק מלקחת שעוברים..את עצמך. גם את התכונות הטובות וגם את הפאקים. בסופו של דבר אנחנו די אותו דבר עם נוף אחר מהמרפסת ומבטא מתאמץ אז כדאי לנו לאהוב את עצמנו באשר נהיה…

יאללה. 2016 ארוזה, בוא נראה מה 2017 הכינה לנו.

A few weeks back, it felt like San Francisco is divided into two camps: The ones that are going to Burning Man and the ones that can’t hear another single word about it (they even had a campaign!). I was part of the second camp, thinking that a week in the desert with no wifi (!), no way to schedule plans ahead while being surrounded by naked huggers name Molly is not really my cup of tea…or is it?

Luckily for me, my FOMO was stronger than my other fears. A week before the Burn, I’ve decided to go. My justification was that BM is a wonderful way to consume creative-tech art as it was just before I applied to an MFA degree at NYU. “Educational experience”, as I tagged it it my mind.

After giving myself a logical explanation for my spur of the moment decision to go to Burning Man, I immediately moved to my favorite side — planning! Burning Man is heaven for planners, so many things to think about! Water, commuting, camp, food, costumes for the day, costumes for the night, goggles, bike and this is just the beginning of the list…No wonder that only once I have finally arrived did I realize that: me, Karin, who grew up in a small town in Israel is now in the middle of the Nevada desert with 70,000 people, participating in the largest community festival in the world that strive for “radical” inclusion, self-reliance and self-expression!! Oh my..

The first few days were more about survival. The Playa is big and is built in a shape of a clock, with many small ‘streets’ that are divided into hours and letters. I was based in 8:30 and G. After a few mistakes and many bike cycling I finally remembered where my new home is! Right next to the ‘Pussy Massage’ camp, which I believe its name is self-explanatory (great people by the way — a group of 60-year old friends for whom this is their 15th Burn together!) and the ‘Pink Mamomta’ which is a week long party of psychedelic music. After learning what’s the best way to take a shower (you just don’t) and what to cook (canned chicken!) I’ve started to search for some of my friends’ camp. After a few attempts I gave up — it was just impossible to remember! Lost yet again, I learn my first lesson: The lack of ability to make plans allows you to experience things in a more authentic way. You can’t make plans in the Playa. You wake up in the morning and you have no idea how this day will look like or who will you meet. This was the best thing that happened to me there. For the first time in my life, I was forced to just ‘be’ and not ‘do’. After a painful 48 hours of online-rehab I surrendered to the magic of the playa and started to wander around with eyes wide open and an open heart, looking forward to the adventures that are waiting for me outside.

For an example, one day I stumbled upon a random white piano that I discover after a dust storm in the middle of the desert. A beautiful guy wearing goggles and bandana played great Jazz music. I’ve sat down on a white bench next to the piano and listened to the music that made me forget about everything else. Suddenly another guy approached me and offered me my favorite drink in the world — ice cold Bloody Marry. ‘How did you know?’ I wanted to ask, but he disappeared before I had a chance to speak. I think I’ve sat there for two hours, or was it five hours? Or maybe only 20 min? I don’t know, but it doesn’t matter. Time doesn’t matter in the Playa. It has no meaning just like location has no meaning. One of the art exhibition was a huge clock that always shows it is 12 o’clock. It somehow makes sense that it is always 12. This brings me to the second lesson I’ve learned: Letting go of control is the best gift we can give ourselves.

At the beginning of the week, my friend asked me what do I want this week to be for me. I told him I hope I will be able to lose control. Something I was never able to do. Giving up control is hard, especially for a type A like myself. Part of it is to forget about what other people think of you, and to be truly honest to yourself. Being surrounded by 70,000 people that decide collectively to lose control makes you somehow do it as well. Although there is something absurd with the fact that the people surrounding you are encouraging you not to care about your surroundings, this is the case for Burning Man. Seeing people like myself letting go made me believe I can do it as well. Slowly but surely I managed to let go of my inner control freak dancing alone in a party until the sunrise, speaking with strangers about my deepest thoughts, crying when I felt like it and laughing when I wanted to. I was free. Free from myself. I know what you think to yourself at this point. ‘OK Karin, how much drugs did you take exactly?’ I’ll talk about the purple cat in the room. Those feelings didn’t pop up because of the drugs. It’s me. This whole week is a big blue pill: extreme sensory stimulation 24/7: colors, music, laugh, touch, lack of stability, zero ability to relive habits and more. Your soul reacts to it.

This experience made me think a lot about how I live my life today and about the many, many experiences I haven’t discovered yet. How you do it when you don’t wear a tutu and galactic pants? Good question. While the real Playa exist one week, once a year, the real me exist all year long. I need to remember this.