בכל יום שחור כמו היום שבו העולם לוקח צעד אחורה לעבר אוטוריטריזם פופוליסטי דיסאוטופי מאז שנת 2016 (בחירתו של טראמפ בארה״ב) אני עושה את אותו הדבר: מאמץ את עצמי לחשוב על כמה סיבות להיות אופטימי דווקא בגלל הסיטואציה כדי קצת להרים ולהיות מסוגל לישון בלילה. בואו איתי, אולי תרוויחו כמה דקות שינה. מוכנים?

אז מה יש לנו הפעם? 7 סיבות להיות אופטימיים, כי 7 הוא מספר טיפולוגי ועוד מעט הכל יצטרך להיות עם טאץ׳ תנ״כי. כמו כן, לכל סיבה יש שורה ייעודית מתוך השיר ״יש לי סיכוי להינצל״ של אביתר בנאי. כי אביתר, אם תרצו, הוא קצת המדינה שלנו: מתחיל כבחור עם מיניות מבולבלת עם שמלה ופודרה, עובר הדתה מואצת ומבאסת לפרקים, אבל בסוף חוזר לקונצנזוס ומסמל שכולנו אחים שיכולים להסכים על כל מיני דברים כל עוד אנחנו מבטיחים זכויות לכולם, לא רומסים ומכבדים זה את זה — ואם הוא טוב לאורנה (שנאמה אתמול בירושלים מדהים), הוא טוב גם לנו.

יאללה, בואו — עוד צריכים להגיע למכת״זית

1. זה לא התרחיש הגרוע באמת (״אני מרגיש שמשהו משתנה״)

בניגוד למחשבה הראשונית והטבעית שהחקיקה היא התרחיש הגרוע, למעשה היא איננה התרחיש הזה. תרחיש הבלהות של המחאה, שהיה נדמה מוחשי מאד לפנות בוקר היום שעון ישראל והוביל להרבה מאוד אנרגיות זועמות בכיוונו של יו״ר האופוזיציה לפיד, הוא ״הקפאה, מסמוס וזובור״ ולא התנגשות חזיתית שמביאה להכרעה. המצב הרע ביותר עבור המחאה היה מצב בו המחאה נרדמת, החיילים הגיבורים מסרבי-ההתייצבות נדרשים לחזור לבסיסים כי יש הבנות מסויימות, והסלמי נמשך בפרוסות דקות יותר כרעש רקע למו״מ דמיוני והסכמות דמיוניות מצד קואליציה לא אמינה. מצב שבו בעצם גורמים באופוזיציה מכשירים את החוק הזה, אולי אפילו נמנעים בהצבעה עליו, חמור בהרבה מתוצאת 64–0 שמבהירה לציבור ולעולם שמדובר בחקיקה דורסנית, לא מבוססת הסכמה, חד צדדית וכזו המתעלמת מכל התמרורים והמכאובים. החיילים מסרבי-ההתייצבות קיבלו היום חיזוק להמשיך במאבקם, ראשי המשק קיבלו חיזוק שהם צודקים בהשבתה והמחנה הליברלי היצרני מבין שזוהי שעת הכרעה, בדיוק בשבועות בהם התמיכה והערנות בשיאם — דחייה ומסמוס פירושם היה פירוק המחאה. ממש כמו ׳פלאנק׳ בחדר כושר, אי אפשר להחזיק מומנטום התנגדותי במשך שנה. המחנה הדמוקרטי, כפי שאמרו ראשי המחאה נגדו, נמצא בעמדת שיא מקומי — ׳ההצגה נגמרת, המסיכה נושרת, פרחו היונים׳ — הסיטואציה ברורה, וגם המחירים. תרחיש הכרעה עדיף על מסמוס וזובור שבעתיים. אנחנו לא בתרחיש הרע ביותר.

2. המחנה הליברלי התעורר (״העייפות תחלוף, האור יעלה״)

לא בכיתי אף פעם ב״שיר בבוקר בבוקר״ — שלמה ארצי בקול שמזמן אין לו שר ׳פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם׳ היה נשמע לי תנ״כי וארכאי. ואז קרה הסופ״ש האחרון. אנרגיות נתינה ואחווה שרק מי שנמצאים על אסיד בברנינג מן יכלו לתאר עד היום ניבטו מכל פינה בדרך בין תל אביב לירושלים ותקווה אמיתית של אחים לנשק, למשק ולחשק הציפה מדינה שלמה. שמועות שגם שרים בקואליציה הזו בכו, וקשת ביטלה את הפרק השבועי של חתונמי — מה עוד צריך כדי לדעת שזה היסטורי? את המחנה הזה אי אפשר להחזיר לבקבוק, בטח לא כשאימת המסמוס מאחורינו. המחנה הזה פעם אחר פעם הוכיח למנהיגים שזלזלו בו שהוא גדול, נחוש וחדור מטרה. הם כבר לא יחזרו לשרת ולשלם מסים בשקט. אנשים שבמשך עשורים קיבלו כמובן מאליו שהרבנות תפסוק להם עם מי להתחתן, שלהגיע לים בשבת מצריך מונית ב-200 שקל, ושציבורים שלמים יבוזו לערכיהם שעה שאינם תורמים מחלקם לא מוכן לזה עוד, סימן קו אדום, דורש לאפשר לו להזדקן בכבוד ולגדל את ילדיו עם תקווה. המחנה הליברלי מקבל חיזוק נדיר מאנשים שפעם היו בצד השני של המתרס — הליכוד של פעם מבגין דרך לימור לבנת ועד רובי ריבלין לא רק מסכים עם הדברים אלא עומד לצידנו בהפגנות. קשר נדיר ומדהים נוצר בין כל הפלגים הציוניים בשמאל ובמרכז ועד הימין המתון שלא היה מעולם לגבי כלום. אנשים שעמדו גם בהתנתקות משני צדי המתרס, ברובם הגדול נמצאים היום באותו צד — הצד הנכון של ההיסטוריה. כן, יש צד שני ויש בו גם אנשים טובים שמרגישים שיש צורך בתיקון — כולי תקווה שהדרך הדורסנית בה הדבר הזה נוהל העירה גם אותם ואלה שלא, עוד עשויים להתעורר ואם לא — סיכוי סביר שינוצחו. הגל האחרון העיר את השמאל הרדום והמובס, איפשר לו לראשונה מאז שאני זוכר את עצמי לנכס לעצמו מחדש את דגל ישראל, ולרתום למאבקו אנשים מכל הארץ, באמת, בכמויות היסטוריות ומכל המגזרים. זה לא ייגמר פה — המומנטום הזה יימשך, וכשהעייפות מיום קשה באמת של מכה בבטן תישכח — המחאה תחזור ובענק. באביב טענו שחום הקיץ והלחות יגמרו את המחאה ובקיץ היא לא תתעורר — ספרו את זה לזקני מוצא ושורש שלא ראו שיירות כאלה לבירה מימיהם.

3. המתונים התפכחו ולא ישובו להצביע למפלגות חורבן (״אני אוכל להתעורר, להתפכח״)

כפי שכבר הזכרתי — ממנדלבליט שמונה על ידי נתניהו, דרך ותיקי הליכוד ריבלין, בגין ולבנת, ועד ראשי ארגונים בטחוניים ומפכ״לים/רמטכ״לים לשעבר — רובם אנשי מרכז ואף ימין, כולם ניצבים בגאון כנגד החקיקה. חלקם הצביעו למפלגות ימין ממש עד לאחרונה ולא יעשו זאת עוד, לא כל עוד האנשים הללו שכתם (ד״ש למיכל שיר) הדיקטטורה על חולצתם. איך אני יודע? יש לי אבא כזה. וגם בן דוד כזה. ועוד כמה חברים קרובים. רובם מופיעים בקפלן בשבועות האחרונים — חשים מרומים ואומרים בגאון ״לא זה, לא ככה״. מודים שיש צורך בשינויים במערכת המשפט ובדיון סביב האיזונים בין הרשויות — אבל מתביישים שאי פעם זיהו עצמם עם מפלגת האמסלם והדיסטלים, שנתנו קולם למאי גולן או לטלי גוטליב, שחשבו שהגאולה תבוא מיואב קיש. הם כולם מלאי עלבון על מה שעשו עם הקול שלהם, על איך מדברת המפלגה שהצביעו לה על שומרי הסף, על איך נרמסו הביטחון והאחדות על מזבח המינויים. הם לא יחזרו להצביע לפתק הזה. מפא״י של 77 היא כאין וכאפס לעומת הליכוד של 2023 — מפלגה שחלק גדול ממצביעיה בז לה, מתבייש להודות שהצביע לה. אני חושב שהסקרים עוד מחמיאים לה. אל תטעו לחשוב שהניצחון מובטח — על כל בעל זכות בחירה חדש ליברלי, יש 3 בעלי זכות בחירה משיחיים — אבל רבים מהמציבעים ה׳ותיקים׳ של מפלגות החורבן נטשו אותן ואין להם כוונה לחזור. הדמוגרפיה פועלת נגדנו, אבל התושיה וההתפכחות של מי שמבינים את המשמעות של הצעדים הללו — דווקא בצידנו.

4. ארה״ב התעוררה וביידן באירוע (״אמא כאן לידך, כל הזמן״)

ביבי שקרן וזה ידוע וסבבה — אף אחד לא מופתע פה בפוליטיקה המקומית כשקפטן ״מה מה פתאום״ צובע התקף לב בצבעים של התייבשות, או אומר ׳בחיים לא׳ ומתכוון ׳ממש כן, ומחר׳. מי שקצת פחות רגיל שמשקרים לו בפנים מול כל העולם ומבזים אותו הוא נשיא ארה״ב ג׳ו ביידן שאיך נאמר, קצת פחות קיבל בסלחנות תדרוכים מעל הראש שלו, שקרים שמופצים בשמו, ושימוש בשמו כדי להעביר חוקי דיקטטורה. זה עובר לו פחות נחמד בגרון, וכשהוא עסוק בלא להיות דמנטי מדי כדי להיבחר שוב — הצוות שלו טורח להזכיר לו את זה ולוודא שהוא נוהג בהתאם. הראיונות הברורים לתומס פרידמן, האיתותים מעל נתניהו לציבור בישראל שהוא נגד, האמירות החדות לברק רביד אתמול וגם האיתותים בדמות מינוי סגנית השגריר לשגרירה זמנית (הימנעות ממינוי בכיר), עיכוב תכנית הויזות ואחרים הם צעדים שלנו נראים אולי מרומזים אבל באנגלית אמריקאית אומרים ״אנחנו על זה ולוקחים את זה ברצינות״. ביידן נכנס לאירוע, והוא מאד לא אוהב שמזלזלים בו. זה כמובן עשוי להשתנות דרמטית אם טראמפ או דה-סאנטיס ייבחרו בעוד קצת יותר משנה — מה שמגדיר חלון זמן קריטי להביא את המאבק הזה לנקודת הכרעה, אבל לפחות מול המשטר הקיים — האמריקאים גם הם איתנו, והם כלי לחץ יוצא דופן על הממשלה. הקהילה היהודית בארה״ב ובראשם הישראלים כאן בניו יורק ובעמק הסיליקון (ד״ש גם למגה פון של שני גרנות!) עושים עבודת קודש בלשמור על השיח עיקש ואקטיבי ואנשים יהודים יקרים בבית הלבן מקדמים את האג׳נדה באדיקות. תנו להם קרדיט, את מנופי הלחץ שההסתדרות לא מפעילה — הם מפעילים, והם אפקטיביים יותר.

5. אנחנו בדרך לחוזה חברתי חדש (״אני אוכל עוד לדבר באהבה — על עצמי, ועל העיר, ועל אישה״)

גם בפוסט שמנסה כמעט באופן מיואש להיות אופטימי חובה להיות ריאלי: מה שהיה לא יהיה. שבת אחים גם יחד הפך לשבטי אחים לחוד. יש פה קרע אמיתי, אולי לא ניתן לאיחוי ובלתי הפיך. הטירונות בצה״ל לא תהיה אותה טירונות, השיח בין ישראלים ברכבת לא יהיה אותו השיח. אבל דווקא מתוך העובדה שהחוזה החברתי הישן נגנז — יש צורך ליצור חוזה חברתי חדש, חוקה חברתית, סטטוס קוו משופץ. ועכשיו, כשהחרדים הם כבר לא מיעוט זעיר והמגזר היצרני מתחזק את תעשיית ההייטק ונאלץ לסחוב בכספי המסים שלו יותר אנשים מבכל נקודת זמן בעבר — דווקא עכשיו זה זמן קריטי לנסח חוזה כזה כשאנחנו מוכנים ויודעים מה המחירים ומה חשוב לנו. חשוב להגיד שיש גם תומכי רפורמה בהייטק, ויש גם משתמטים בקרב מתנגדיה וכו׳ — ובכל זאת, רוב המגזר המשרת והיצרני נגד החקיקה במתוכנתה הנוכחית, ורוב המגזר הלא משרת ולא יצרני בעדה. המגזר הליברלי לראשונה נקרא לתת מחיר לעבודה הקשה שלו בתחזוק התל״ג והעול הבטחוני של המדינה הזו והוא יעשה זאת. החוזה החדש עשוי להיות כואב, הוא כנראה לא החוזה שנולדנו אליו וגם לא זה שקיווינו לו — אבל לפחות נדע לאן אנחנו הולכים, ניצור בתקווה הסכמות על הגבולות שלנו ונבין אם יש פה סיכוי לעתיד משותף. איך אומרים פה החבר׳ה בלעז? ׳בטר דה דביל יו נואו׳, עדיף לדעת מה החוזה החדש שלנו ולהחליט אם לחתום עליו או לרוץ על הדרכון הפולני/פורטוגלי מאשר להיות חמורו של משיח שמופתע כל שנה מכמה קש מועמס על גבו בזמן שמשיח משתין עליו בקשת.

6. אנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים (״ואז אכיר אותך, יקירתי — ומיד תכירי את אותי״)

״הכל בהסכמה״, ״ידנו מושטת״, ״מתקנים באחריות״ — כל הסיסמאות הנבובות האלה הוכחו כצפוי כמסך שקרים לא אמין במיוחד שמתפזר הרבה יותר מהר מנערי גבעות גיבורים-על-חלשים רגע אחרי איומי מכת״זית. שר לענייני פיתות שמפרסם סטטוס על סלטים ותוקע אצבע בעין רגע אחרי שיוצא מהשבת, ראש ממשלה שמושפל על ידי שריו בפומבי בשידור חי ולא מנהל את ממשלתו שלו, בן ראש ממשלה שעל פי מקורות זרים זקוק גם לעזרה רפואית דחופה וגם לחוזה טאלנט בקבוצת תיאטרון ניסויי, אנשים שמבקשים לתת לבתי דין רבניים לקבוע את הדין, למחוק את אופיה הדמוקרטי של המדינה, למנות ניאו-נאצים יהודיים למשרות אמון, ולדרוס כל שריד של הפרדת רשויות וביקורת על מעשיהם. זה מה שעומד מולנו. וזה הופך את ההחלטה על המאבק להרבה יותר ברורה. אין פה ״רוב אחראי שמבקש לקיים את דין הבוחר״ — רוב שכזה היה אולי מצדיק הפוגה גם במאבק, חישוב מסלול מחדש, אחריות ציבורית. יש פה מיעוט דורסני שיודע שאין לו מנדט לשינויים ומכשנתגלו כוונותיו — יודע גם שהבוחר לא יעניק לו מנדט מחודש. הידיעה הזו היא זריקת צידוק למחאה. בעולם של חוסר ודאות שלטוני יש לנו ודאות גבוהה לגבי מי הרעים ומה כוונותיהם, יש לנו יכולת לגייס אנשים שעדיין על הגדר ורואים את פרצופה האמיתי של ההנהגה, ויש לנו יכולת לצעוד קדימה בלב שלם עם החלטות קשות על מרד מסים ומרד מילואים. יש נחמה בוודאות.

7. נתניהו קרוב לסוף דרכו הפוליטית (״שהלב יקפא, ויתרוקן״)

נתניהו הוא איש עתיר זכויות ומדינאי מוכשר בעברו ונאחל לו גם כאן ומעל כל פורום בריאות שלמה ואריכות ימים — בבית, הרחק מיכולת השפעה ציבורית, וככל הנראה כמי שלמרות כשרונו הרב ייזכר כמחריב הלכידות והעצמה הישראליים בעת המודרנית. מי שצפה היום בטלוויזיה בראש ממשלה מסכן, חלש ובודד מוקף בקיצוניים שרבים מעל ומתחת לראשו מבין את המשמעויות הפוליטיות. נתניהו חלש. הפריים של של נתניהו חסר אונים בדיון מול המצלמות בין גלנט ללוין ייצרב בתודעה, וברור גם לכל חבריו בליכוד. הפנים המחייכות של איתמר בן גביר המסית הנלוז לצדו כשהוא מצביע כן על חירוב הדמוקרטיה מסמנות גם הן ראש ממשלה כבול וחבול שנחטף על ידי קיצונים וחסר יכולת מינימלית לנווט את הספינה. מפחיד לחשוב מי יירש אותו, אבל מעודד לחשוב שרוב מצביעי הליכוד אינם שותפים לתחושות הללו. שאלו כל מי שהיה בהפגנת הימין בקפלן — הליכוד לא היה באירוע, לא הליכוד החילוני והמשכיל. ההפגנה, בגודל פחות מזה של שבת ממוצעת בקפלן, הכילה בעיקר אנשי הפלג הקשה ואמוני בציונות הדתית שהגיעו בהסעות ממומנות מההתנחלויות — וחרדים שהגיעו לאור קריאות רבנים. יש להם מנדטים, הם גם ניצחו את הבחירות — אך רבים מחברי הקואליציה ובעיקר רבים ממצביעיה נמצאים שם בגלל נתניהו ובגלל היעדר מנהיגות אחרת בימין. תחילת הדעיכה של נתניהו שהפכה השבוע למוחשית מתמיד היא, אולי, אות הפתיחה למאבק הירושה בליכוד ובימין — כזה שגם יגרום לפירוק הברית ההרסנית שהביאה לחקיקה הנוראית הזו, ואולי גם להיווצרות של מחנה מתון יותר בתוך תנועת הליכוד שיוכל לראשונה ליצור ברית ליברלית-לאומית בין 70–75 המנדטים שנמצאים במרכז המפה הפוליטית. אולי מאוחר מדי, אבל אם יש עוד סיכוי לכך — הוא מתחיל בפרישתו של בנימין נתניהו וזו, נראה, קרובה היום הרבה יותר.

אולי אתם מרגישים טוב יותר, אולי פחות. אולי אתם בכלל תומכי רפורמה ומרגישים שהאמור מעלה רק מוכיח כמה הצד השני לא מבין את הזעם שלכם שהוביל לצעד הזה. ואולי הגעתם הנה לגמרי במקרה ואתם לא מבינים למה זה טוב — בכל מקרה, הרגישו חופשי להגיב וגם לשלוח לי הודעות אישיות. ביחד עדיף על לבד, בעיקר בימים האלה.

Over 50 friends and acquaintances from all over the world (read: mainly the US) asked me what do I think about the escalating situation in the Middle East, and where do I stand as a proud die-hard leftie who still defends Israel’s right to defend itself. So there you go, folks…

1. Context

Heyo. My name is Omer, I’m 34 years old. I was born in Israel and yes, I have served in the IDF. I’ve also been politically active since I knew how to write or walk — as a member of both the Labor party (Avoda) and Meretz — the most liberal/left-wing Zionist party in the Israeli parliament.

I moved to the USA 10 years ago to pursue my MBA at Stanford University where I also focused on Public Policy; I have volunteered on both the Clinton and Biden campaigns and have been vocal against Netanyahu in Israel since… well, 1996.

And yes, I still think Israel has the right to defend itself.

2. Who should read this

I’m not here to argue with you. I’m writing this with the hope to answer many people who genuinely care to know what a left-wing liberal Israeli is thinking these days and how we, educated value-driven Israelis, react to the current situation

If you think Israel is wrong — read on to know how we think about it

If you think Israel is right — read on to know how I think about it, so maybe you can share with me your thoughts, or use mine when you explain yourself to your own friends

If you don’t know what it’s all about — read on to gain a perspective

Whatever you do — fact check me. Don’t accept things as they are. BE THOROUGH. this is a complicated issue that requires more than 4 words tweets and generic over-simplified statements (H/T AOC)

3. TL;DR

If you don’t have time to read on — this is the gist of it:

• Israel should and could have done more to help establish more peace-seeking leadership in Palestine; People like myself who are believers in the ‘two state solution’ have been trying to replace Netanyahu for a while in the hope of establishing a dialogue, encourage investment in education, and create a path for peace. This is still the hope: to establish a government with a vision and a plan that will execute the 2-state solution.
• a 2 state solution is not possible while Palestine is 100% controlled by a terror organization like Hamas, who hijacked the entire population and aiming to kill and destroy every hope for peace, that does not acknowledge the fact that there are 2 nations in this land, and that doesn’t welcome the idea of co-existence
• Calling Israel “an apartheid state” is false, irresponsible, and simplistic. The Arab minority is more represented in the Israeli parliament AND in the Israeli Supreme Court(per capita) than African Americans or Latinos in the USA. Educate yourself before making false assertions. Seriously.
• Israel can and should do more to integrate the Arab minority further. Just like the USA can do more in integrating minorities. It doesn’t make any of these countries undemocratic. It means we can all do better and be proactive in trying to achieve this.
• Hamas fires 1000s of rockets aiming at civilians: women and children. The IDF is targeting military targets only and abort any missions that have the slightest risk of killing uninvolved civilians. There is a very meaningful difference in there.
• Israeli Arabs (also might be referred to as ‘Israeli Palestinians’ or ‘1948 Arabs’ by some) are not the same as Palestinians in the territories. The former are 100% equal citizens. They hold Israeli citizenship. Their identity is indeed complex. The relationship between them and the Jews in their country is crucial to the existence of us all. The current situation put this coexistence at risk and this is the real tragedy of this cycle.
• Netanyahu has to go. He had put his own political survival above anything including the lives of soldiers and citizens in the country. He has played the national anger card to the point of firing a regional conflict. He is very much to blame for the situation and presents a real risk to the continuity of coexistence in Israel. BUT — he is not to be compared with Hamas. Netanyahu is an irresponsible narcissistic leader in a democratic regime aiming to stay in power through fear-mongering techniques, while Hamas is a terror organization aiming to kill people just because of their faith. Comparing the two is a horrible, irresponsible act
• Saying “Free Palestine” is empty as saying “I stand with Israel”. I don’t stand for EVERYTHING Israel is doing and thinking more could be done — similarly, “Free Palestine” is a beautiful concept. I would have loved to have the two-state solution implemented tomorrow — just like Israel normalized its relationships with the UAE and other Arab nations in the past few years — for that to happen, we need to hope that Palestine indeed will be free… from Hamas ruling. As long as the entire territory is controlled by a terror organization aiming to kill civilians and using their own people as hostages, this isn’t realistic. For the sake of a meaningful discussion, I hope you’ll avoid empty slogans and form your ideas as policy suggestions or actual, actionable steps you think can help resolve the situation in the region. Thank you.

4. Your Questions

I attempted to collect questions from my friends all over and answer them here to make my own opinion known. These are my opinions and mine only.

• What do you think about AOC’s post?

Honestly, I’m very disappointed at her simplistic, and somewhat unintelligent and generic response to such a complicated situation. Attempting to respond to the complex escalating situation in the middle east in a 4-words tweet is irresponsible and IMHO, insulting for her constituents and followers;

I am an AOC fan — I think she’s a transformational character in the USA political sphere who represents a new generation of grassroots politicians who deeply care about their people and use congress as a platform to advance important issues. This is exactly why her current 4-words-I-don’t-even-put-the-effort-to-detail-or-understand position is so disappointing.

Israel can do much more to further integrate the Arab minority and invest more in education and enablement — and yet, it has done better than the USA in representation (objective measures like representation per capita in parliament, media, or supreme court).

Calling Israel an apartheid state is ignoring a few very clear truths: (1) a sovereign country can’t forego shooting of >3,000 missiles at its city centers. Can you imagine what would have happened if any entity or country shot this amount of rockets at New York City or DC? (2) Israeli Arabs have any and all rights that Jewish people have, so the comparison to Apartheid South Africa is 100% baseless, (3) Saying Israel isn’t a democracy because it isn’t doing enough to integrate minorities is like saying the USA isn’t a democracy because Trump introduced the Muslim Travel Ban in 2016 — democracies sometimes introduce wrong measures. They don’t cease to be democracies.

AOC’s tweet dismisses the amazing achievement of Israel being THE ONLY functioning democracy in the Middle East, and a stable one. It is hard. And it is important. And it serves a huge role in trying to spread democracy in the region.

I wish AOC would have done better in educating herself before attempting to oversimplify a complicated situation in such an irresponsible way.

• How can you want Netanyahu to be gone, and justify his policies at the same time?

I don’t justify everything that Netanyahu does; in fact — I think he presents a huge risk to democracy, to the ability to coexist in Israel, and to the ability to form a government committed to the people of Israel. But that doesn’t mean everything he’s doing is wrong.

Out of worrying about his own ability to continue ruling (and not end up in jail due to his current trial), Netanyahu led the effort to get Israel vaccinated against COVID-19 first, and succeeded in it. I’m supportive of this effort and his willingness to pay more and offer Israel as a test-case of post-COVID country.

Similarly, I believe having a broad military operation in response to 1000s of rockets over all major cities is the only possible decision.

They say a broken clock is still correct 2 times a day — Netanyahu has to go and I have flown to Israel for every single election to try and do my part in that. It doesn’t change the fact that Israel has the obligation to stop the launching of missiles at its cities and Israel should aim to destroy Hamas.

Again, imagine what would you have thought if 100s of missiles would rain on New York or San Francisco nightly. Would you support an operation to stop it, even if you disagree in large with the current administration?

• As a leftie Jew, what’s your opinion on Zionism? Is it racist?

I define myself as a progressive Zionist. As a grandson of 2 Holocaust survivors I grew up learning, understanding, and appreciating the need for the Jewish people to have one state as a global shelter for Jews, in a world full of many Muslim and Christian states.

Ready for a trigger? I think if you’re a Christian person living in a predominantly Christian country that identifies with your faith while advocating against Jews’ ability to live in the only country associated with their faith is somewhere between hypocritical and racist. I actually do.

“But isn’t saying that the country has a faith associated is racist by definition?”, you might ask. Well, no. Israel has 23% non-Jews and they are 100% equal citizens under the law and have every and all rights. This isn’t very different from the USA or any other country with a majority having one faith and a few minorities believing in a different god.

• Are you ashamed of current Israeli policy?

I’m saddened and ashamed that for 25 years now Israel has been focused on managing the conflict instead of creating a better future in the occupied territories. A nation like ours that knows the terrible price paid for occupying other people should have been more proactive in establishing a liberal leadership on the other side, invest in the education of the Palestinian population, create a vision for co-existence and pursue the two states solution more aggressively.

I truly hope Netanyahu is nearing the end of his virtually endless term and that new leadership will do that before it’s too late. I’m fearful it’ll be harder now than it could have been 5, 10 or 15 years ago — but it’s the only way

With that said, given the current aggressiveness from Gaza I believe Israel had every right to defend itself and is acting in the interest of both Israelis and Palestinians to free the territories from the dangerous hold of a terror organization.

• Are you afraid of being in Israel at the moment?

I’m writing these lines from the Greek peninsula of Halkidiki so I’d have to say: sort of.

Wouldn’t call it fear as much as an inconvenience. Waking up to sirens every night is stressful. I trust the Iron Dome system and my entire family and most of my friends are still there. I chose to get out for the week and watch the situation from a safe distance. Israel is still my first home and I do feel there, generally, the safest. More than SF, New York or any other place I ever lived in.

• Do you still support the two-state solution?

I truly and honestly do. No true peace can occur between a country and an occupied territory. We will need to work carefully to create trust and commitment on both sides. I truly believe in the path that Yitzhak Rabin, Shimon Peres, and others have drafted that the only way to create sustainable peace in the region is 2 sovereign states. Netanyahu also acknowledged that fact back in his Bar-Ilan speech back in 2009.

I also accept that this isn’t an immediate step and for that. You need to 2 to tango and Hamas isn’t a willing partner for such initiative. Hamas leadership openly said this week “Israel has been dreaming co-existence for 70 years — we’re here to say to them: never”.

Israel should create a thoughtful, thorough plan of how to make this vision achievable. It’ll be hard but it’s the only way.

• Who do you think is a greater risk for Palestinians — Hamas or Israel?

Hamas. Hands down. This is a terror organization holding an entire nation hostage, using them as human shields. Israel would not attack Gaza without rockets being launched from there — post COVID-19, the country has better use of its money.

• How do you think this current cycle will end?

With a ceasefire and both sides counting their deads, unfortunately. I don’t foresee a change of regime in Gaza though I do think the IDF should continue this operation until Hamas is incapable of continuing to govern the territories.

The current situation is likely to end with an agreement to cease fire which will only postpone things to another round of violence in a few months/years.

• What are you more fearful of — the domestic unrest or the conflict with Hamas?

The domestic unrest. No Iron Dome can stop a frustrated, angry kid who lives in Jaffa, 2km from central Tel Aviv, from getting into a coffee shop with a knife and stab people.

More importantly, the coexistence of the Jewish majority (~75–80% of the population) and the Arab minority (~23%) is at the core of the Israeli narrative since it’s 1948 establishment. This situation is putting this entire existence at risk and it is frightening.

It’s crucial to have the leaders of the Israeli Arab population proactive in creating the dialogue and calming the spirits hand-in-hand with Jewish leaders.

Yet another reason why I’m still hopeful an Israeli-Arab government will be established and will work together to reconnect these populations. A government like that was about to be formed within days when this cycle broke out. Many (myself included) are blaming Netanyahu for fueling the conflict precisely to avoid clearing his office for such a government.

• Wait, do you really think Netanyahu started it all? Just to avoid stepping down?

Yes and No. Let me be clear: I don’t think Netanyahu planned on having 1000s of missiles shot at Israel this week or soldiers dying.

Netanyahu failed to establish a coalition after 4 elections and for the first time, an alternative coalition was formed that was about to take him out of office within days. Such coalition would have been the first-ever in Israel combining Jews and Arabs governing together. Netanyahu tried to avoid that at all costs, which is a known fact.

I believe he wanted to encourage a situation where the right-wing partners in the forming coalition and the Arab members of this forming coalition will have a hard time sitting together — which could be achieved if a national disagreement happens to occur at this exact time, highlighting the differences instead of the mutual interests. the Sheikh Jarah cases as well as having a right-wing demonstration in the area just before Eid Al-Fitr seemed like a sure bet in highlighting these differences. It worked, just a little too well: the Right Wing party that ‘signed up’ for such coalition backed out and the Arab leaders were also encouraged by their voters to step back — the problem: when you get that kind of genie out of a bottle in Israel, you get more than just a political stunt, you get a war.

Netanyahu is using his power in an irresponsible way and has been vocal against the Arab minority many times before for political reasons, playing to his base (sounds familiar?) — it is just another reason why he has to go home.

• Do you have any Muslim friends? Do they share your views, largely?

I do have Muslim friends here in Israel. Not as many as I’d like. The education system is still largely separate and the Arab minority largely live in their villages — though a larger portion of the Muslim youngsters move to Tel Aviv in recent years.

They share a lot of my views: they are worried about the ability to re-establish co-existence and true sense of partnership, concerned about the military playing a big role in Israeli culture (so am I) and feeling somewhat excluded from some of the core narratives of the country. It’s hard to live in a country where the flag has a Magen-David (Jewish symbol), the Jewish holidays are the ones dictating the country’s schedule and Shabbat is the official day off — unless the country is very proactive about inclusion. And it’s not inclusive enough.

That said, all my Muslim friends claim that would rather live in Israel than any other country in the Middle East, are against any violence on any side, and are hopeful that the situation will de-escalate. They are also concerned that the media is focused on the violent fringes of their community instead of trying to showcase the many hopeful collaborations between Jews and Muslims, even now.

==== Additional Questions Received After Posting ====

• “Do you think the raid on Al-Aqsa Mosque was justified?”

Let’s start with semantics; As we all learned in the last 4.5 years in the USA — words matter a lot. I actually wasn’t sure which raid you’re referring to so I googled it. The only media outlet calling the initial Monday clashes between Muslim prayers who threw stones and the Israeli police who entered the site “A raid” — is Al-Jazeera. It isn’t a coincidence. Similarly, it is probably no surprise that Israeli media called it “the attack on the police”.

As to your question: It is important to understand that Al-Aqsa Mosque and the holiest site in the world for Jews (Western Wall, where both biblical temples once stood according to Jewish belief) are literally and physically on top of each other; As such, every escalation or unrest there deteriorates quickly while putting many at risk. My understanding reading more about this is that following the Sheikh-Jarach legal conflict and the (horrible, irresponsible, provoking and unacceptable) demonstration of right-wing Israeli activists — Muslim prayers started throwing stones and put trees on fire around the site. There are specific rules of engagement on when the Israeli police should engage (this is still in Israel’s territory at the moment, whether some like it or not) and so they did. Israeli police does not derive happiness, safety or respect by entering this site. It is not the preferred method. As this was the evening of Israel’s Jerusalem Day and shortly before Eid Al Fitr, it was clear the situation is escalating quickly and there’s a need to stop it from getting overheated. I think the police could have acted better but it’s important to note:

(1) There wasn’t any raid. not a single cop entered the mosque

(2) This was a reactive stage in response to violent stones throwing and fires around the site

(3) Israel is obligated to engage in these instances according to agreed rules of engagement

(4) I do agree that extreme right wing Jewish protesters that went up to “visit” the site and had a demonstration in Sheikh Jarah played a big part in provoking the scene and lighting the fire. They carry a lot of responsibility. Extreme people on both sides are the real problem of this region. The fact that they are close to leadership or in leadership positions is a huge risk and a big tragedy

• I WILL CONTINUE TO UPDATE THIS WITH MORE Q&A AS THEY COME

השעון מצלצל חצות על עשור חדש בכיכר העיר בברילוצ׳ה, בזמן שאני חולק בקבוק רוזה עם 3 חברים-טריים בתום ארוחת סילבסטר מאולתרת במסעדה סינית של פועלים סיניים שהיגרו לארגנטינה

הדרינק עם גיליש בבר הטאפאס בצ׳לסי שהפך לפני ששמנו לב לחיסול של 3 בקבוקי יין עד שסולקנו מהבר, אחרי שהספקנו לדבר על הכל (אבל ממש הכל) ולהשלים פערים של 20 שנות חברות מרחוק

הקריסה עמוסת הג׳טלג על הפוף בדירה של אולי תוך כדי שיחה איתו ועם עמית על החיים ועל מערכות יחסים חובקות עולם

הלילה הקורע בעיירת המטיילים אל צ׳אלטן עם קיארה וטאקר האהובים שבמקרה לגמרי היו ממש באותה עיירה פיצית ונטולת קליטה סלולרית בשום מקום, פטגוניה. אחרי כמה בירות תכננו לגנוב גור כלבים ולהבריח אותו לגבול צ׳ילה.

הטעם הקסום של עוגת הקרמשניט והאמריקנו עם המשפחה בקפה ״קוסטנר״ בעיירת הסקי מאיירהופן אחרי יום סקי מושלם באוסטריה

הערב ההוא עם דן ב״שאטו שועל״ בכיכר רבין כשהמלצרית ספק התחילה עם שנינו, ספק פירגנה לנו עוד יין בשביל הטיפ — ואנחנו ניצלנו את זה בשביל שיחת לב-אל-לב שלא עשינו כבר שנתיים

הצלילה הספונטנית, בלי בגד ים, למיים הקפואים של אגם גוטרז אחרי הייק של 9 שעות לבקתת ״פריי״ במעלה ההר שמחוץ לברילוצ׳ה עם עמליה וליאור

להשתכר ולהשתולל כל כך בחתונה של לירון ונעה באפר-ווסט-סייד, עד שהכלה בעצמה כתבה לי ב-2 בלילה בליל חתונתה ״אתה בסדר, מותק? איפה אתה?״

אנשים מגדירים את עצמם בהמון דרכים — על פי התארים המקצועיים, על פי התארים האקדמיים, על פי מי שהתחתנו איתו או על פי המשפחה שאליה נולדו. אצלי, בשנים האחרונות, היו אלה החוויות שחוויתי והמקומות אליהם נסעתי. כל החוויות מעלה, למשל, קרו בשנה הזו בין תחילת ינואר לבין אמצע מרץ. זה לא הצורך להיות רחוק או חוסר השקט להיות בעיר שכל כך רציתי לעבור אליה, ניו יורק: זה פשוט שאי שם החלטתי להפסיק לחפור בסיבה שבגללה אני נהנה לנדוד ופשוט ליהנות מזה. בשנים האחרונות גיליתי שהיכולת להגיע למקום חדש ולא מוכר ולהכיר אנשים, לעשות חברים תוך כמה שעות, לנהל שיחות הזויות על החיים עם אדם שהכרתי לפני יום, ולראות נופים חדשים, וכן — גם היכולת לעבוד מרחוק בשעות מוזרות ולשמור על שגרת עבודה פרודקטיבית בכל מקום שבו אני נמצא — הם הם שגורמים לי את האושר הכי משמעותי בחיים כרגע, וחיבקתי את זה בכל הכוח

בשיחה הבוקר עם שחר ותום האדירים והצאצא הטרי והמתוק סול, הסברתי שאני מרגיש כאילו שנת 2020 היא משחק כסאות מוסיקליים שהעולם כולו שיחק. כשהמוסיקה ניגנה הייתי שחקן מצטיין שרץ במעגלים ונהנה מכל רגע. לא רק הולך מסביב לכסאות אלא ממש רוקד סביבם. ואז, אי שם בשבוע השני של מרץ, המוסיקה פשוט נעצרה — וכל אחד מאיתנו מצא את עצמו במקום שבו בלי לדעת מראש, הוא יבלה לכל הפחות את כל עונת האביב. אצלי, בהחלטה של הרגע, זהו פרבר על הנהר מצפון לניו יורק. אצל שחר ותום, זוהי דירה שטופת שמש בפריז אליה עברו לא מזמן.

יותר מכל הדברים שביכיתי, ובכיתי לא מעט דברים, ביכיתי בשבועות האחרונים את המוסיקה שנעצרה. את חוסר היכולת שלי להמשיך ולצבור זכרונות. את זה ששנת 2020 תהיה יותר סטטית מכל אלה שקדמו לה. ההבנה שזה המצב היא זו שהולידה אחריה תובנה מובנת מאליה: לא צריך לעלות על מטוס כדי לצבור חוויות — חלקן, יכולות לקרות בתוך הבית, או כמה פסיעות מחוצה לו

הכעס ששיתפתי בפרק הקודם חלף די מהר. השילוב של עימותים עם אנשים שאני מעריך שהבהירו שמדובר ברגש חסר תוחלת בזמן הכי לא נכון, ביחד עם מציאות שמבהירה מעל לכל ספק שמדובר בסיטואציה חסרת תקדים וגדולה הרבה יותר מניסיונות האגו שלי לבעוט ולהראות סימני חיים הובילו אותי לקבל את המצב ולאמץ ביד וחצי (עוד לא הגענו לשתי ידיים, גם זה יגיע) את הפנסיה המוקדמת שנכפתה עליי.

את אימוני הכושר על הדשא מול המים שנראים באופן מחשיד דומה לפרסומת של ״מגה גלופלקס״, את ארוחות הבוקר הזהות בוקר אחרי בוקר, את היציאות הנדירות אל מחוץ לפתח הבית ואת המצב שבו הליכת כמה בלוקים לשדירה ציורית של חנויות סגורות היא פסגת הנדודים, ומתרחשת אחת לשלושה ימים. אימוני הכושר הגב מועברים בוידאו בשידור חי מפתח תקווה (איי-קיד-יו-נוט): דורון פרילוק, חבר לעבודה, הוא גם גורו קרוספיט ובעלים של הבוקס המצויין בפרברי מלאבס — ופתח את שיעורי הקרוספיט לכל חובבי הז׳אנר בחברה. בכל יום בשמונה בערב שעון ישראל ואחת בצהרים שעון ניו יורק, אני לוקח הפסקה קלה ויוצא להתאמן. לפני שהם קורעים לי את הצורה, הם קוראים לי ״ההוא על הנהר״

בתוך כל השיגעון הזה, גולת הכותרת של השבועיים האחרונים הייתה מסע צפונה להרי הקטסקילס. מחוז רוקלנד שמהווה את המקלט שלנו בסופה הזו ממוקם כ-40 קילומטר מחוץ לגבולות העיר ניו יורק, פחות משעה נסיעה מהעיר. הקאטסקילס, שזכו לתהילת עולם לאחרונה בעיקר בגלל הסדרה (המצויינת!) של אמזון ״גברת מייזל״ נמצאים עוד כשעתיים צפונה והם תופעה מרשימה של אמריקה כפרית ומרווחת בתוך שמורת טבע עמוסת עלים והרים מוריקים. קשה לתאר את זה במילים — אבל מדובר פחות או יותר בפנטזיית החיים השלווים עם תיבול אולטרה-אמריקני. מי שנוסע בין הבתים בעיירות הקטנות של הקטסקילס בקושי יכול להאמין שמדובר עדיין במדינת ניו יורק. אישית, תמיד רציתי לבקר באזור ובמיוחד השבוע — אחרי שהדאטה של החברה בה אני עובד, גסטי, הצביע שמדובר על הנקודה הגיאוגרפית היחידה בארצות הברית שבה אחוז התפוסה בבתי נופש והשכרה לזמן קצר האמיר לפי 3 מהשנה שעברה והמחיר עלה משמעותית — שעה שבשאר חלקי היבשת שוק התיירות הגיע לעצירה מוחלטת.

התחושה, כמו אצל רבים מהחברים שמשתפים אותי, הייתה של סצינה מסרט הוליוודי. הרחובות בזמן הנסיעה של קרי ושלי מעלה היו ריקים. שלטים מהבהבים של פיצריות מוארים רק בחציים ועליהם שלט גדול ״סגור״. בתי קברות שניכר שלא ניקו את המצבות בהם שבועות ארוכים. כלבים, איילות וטווסים מסתובבים על כבישים ראשיים ומחפשים אחר סימני חיים. דשא שגדל פרא אל מול בתים נטושים. מדי פעם, הגיח זוג מבוגר עם מסיכות וכובעי צמר, רצים להם בצד הכביש ונראים המומים מהמכונית שמפציעה לידם בדרך מעלה על אחת הדרכים הכפריות.

באופן משעשע, אף פעם לא ראיתי את הקסם שבפרברים כמו שראיתי אותם הפעם. כן, כבר שנים אני מדבר על הצורך להתיישב ולהקים משפחה. אני חולם את החלום הפרברי הזה של לקום לצד עצים ומים, לבשל לבד ארוחת בוקר, להתמרח בבית ולתחום שבועות שלמים של חיי בקוטר של כמה קילומטרים בלי גיחה שבועית לשדה התעופה. מדבר על הצורך הזה, בעודי מזמין ביד השנייה את הטיסה הבאה. את החורף האחרון העברתי בטיול ״אחרי צבא״ מקוצר ומכווץ לתוך שבוע וחצי בארגנטינה פשוט כי ימי החופש של השוק האמריקאי יצרו מצב שבו אני, רחמנא ליצלן, לא מחוייב להיות במשרד יותר מ-4 ימים רצוף — ולא יכולתי להתמודד עם המחשבה שאהיה באותו אזור חיוג בו המשרד שלי נמצא אם אינני חייב.

עכשיו, העולם כפה עליי לראות אם הדשא של השכן ירוק יותר והאמת היא מורכבת: הדשא לא ירוק יותר, אבל הוא אחר ומרתק ולא מוערך מספיק בחיים שלי — וחובה לגוון את סוגי הדשא בחיים. מבולבלים? גם אני

השגרה שלי מאז ומתמיד הייתה אחידה, היא אמנם הייתה תזזיתית והביאה אותי לחיות בערים שונות ובאזורי זמן שונים אך בשורה התחתונה הפורמט היה די דומה: להעביר את הזמן כל היום מחוץ לבית עם הרבה אנשים, בלי התחייבות לאף קבוצה חברתית מסויימת — ואז פרישה בלילה להיות עם עצמי בשקט שלי ולהיטען באנרגיות מחדש בחופש מוחלט במרחב שאיני חולק אותו עם אף אחד אחר. גם כשהייתי במערכת יחסים ארוכה (יחסית), ברוב הערבים עדיין ישנתי לבד ומעולם לא גרתי ממש ולגמרי עם אדם אחר. עכשיו, מבלי הודעה מוקדמת ובהתראה של כמה שעות הכל השתנה — הפכתי להיות אדם שחולק בית שאותו הוא לא מכיר עם מישהי שגדלה בו, מנסה לקחת חלק פעיל במשק בית עם שני כלבים ומשימות שוטפות — מאפס למאה בחסות וירוס מסתורי. אין מנקה שמגיעה לסייע (למרות שמשפחת לין המדהימה עדיין משלמת לה!), אין מי שמגיע לאסוף את הקקי של הכלבים מהדשא, ובוודאי שאף אחד לא מבשל אוכל. מעבר חד ומיידי, בתנאי שדה, למה שלפחות בדמיון היה תמיד החלום — בית חמוד על המים בפרברים.

בינתיים אין הרוגים וגם לא פצועים — למעשה, עבדכם הנאמן שידע עד כה רק ״לבשל״ שייק חלבונים ודגנים עם חלב — התקדם לכדי ״ביצים א-לה עומר״ עם פרמזן ואספרגוס לארוחת בוקר ועוף בשזיפים עם בזיליקום ושמנת חמוצה בבישול איטי. כן, אני מודע לעובדה שהמשבר הזה הפך את כולנו לשף דה לה שמעטה — לא ביקשתי מדליה. כן אבקש לציין לפרוטוקול, שהשבוע גם למדתי לשטוף כלים וכששוטפים את הרצפה — כדאי להתחיל מתוך החדר ולהתקדם לכיוון הדלת כדי לא לדרוך איפה שנקי. כן, הייתי חייל צעצוע. לא, אני לא בטוח שבסוף התהליך הזה ייצא ממני גבר — אבל כנראה שלפחות ייצא ממני אדם קצת עצמאי יותר.

כשהתעמקתי בעניין, הבנתי שמאז ומתמיד שני פחדים משמעותיים תמיד הנחו אותי: הפחד להיות לבד והפחד להודות שאני לא יודע משהו או שמשהו לא בשליטתי. על הפחד השני ארחיב בפעם הבאה — אבל הפחד הראשון מקבל חתיכת שוק-טרפי במסגרת הקורונה. אני לא לבד אף פעם. קארי ואני לאט לאט לומדים למצוא לעצמנו פינות וזמנים שאנחנו לבד ולתקשר אחד לשני מתי אנחנו צריכים קצת שקט בלי שהצד השני ייעלב או ייפגע — אבל למדתי להעריך את הלבד שלי בדיוק כמו שלמדתי להעריך את הביחד ואת היכולת לחוות רגעים משמעותיים של תסכול, פחד או חרדה עם אדם נוסף בלי יכולת לברוח לחלוטין.

השיעור אולי הכי משמעותי היה ש״לבד״ אינו תיאור פיסי של מצב קיים — אלא מצב תודעתי, סטייט אוף מיינד. אם זה נשמע כמו משפט של תלמה יליני שהפך להיות גל״צניק שהלך לחבק עצים בקליפורניה — זה בגלל שאני קצת כזה. גם עם זה למדתי להתמודד, למרות הציניות.

אחרי יומיים עם ההורים של קארי בביקתה באפסטייט הרחוק של המדינה שהיו עטופים בערפל מסתורי ,שירד על העמק שם — החלטנו בבוקר שאחרי שבועיים וחצי ביחד של עשרים וארבע שעות ביממה הגיע הזמן ללילה או שניים לחוד — אני לקחתי את הרכב הישן של קארי חזרה לבית על הנהר, בעוד היא נשארה עם ההורים המדהימים שלה ושני הכלבים למעלה ליומיים נוספים של משפחתיות בזמן משבר. החוויה של לחזור לבית ריק, שאינו הבית שלי, ולהתנהל בו משך יומיים לגמרי לבד הייתה מיוחדת: נזכרתי בלבד שלי ובשקט של המחשבות שלי. התענגתי עונג אמיתי על הנסיעה חזרה שגרמה לי להיאבד כשעתיים וצ׳ופצ׳יק בתוך כבישי צד נטושים בתוך שדרות בתים ישנים וציוריים. לאחר שעה וחצי של נסיעה פתאום הבנתי שאפילו לא הדלקתי את הרדיו ונשארתי ברכב לבד עם המחשבות שלי.

הנסיעה הזו, הכל כך צפוייה שארכה רק שעתיים, הייתה אחת מחוויות הנדודים הכי משמעותיות שלי בחיים: היא אפשרה לי לראשונה לעכל לגמרי לבד, לגמרי עם עצמי, את התקופה האחרונה ואת המעבר הזה שנאלצתי לעשות. את הניסוי ריאליטי-סטייל הזה שנכנסתי אליו. העיבוד הזה, לראשונה מזה כמה שבועות, קרה לא בשיחה בעל פה אלא בראש שלי. לבד. פתאום לא פחדתי מהלבד הזה — גמעתי אותו והתענגתי אותו. בלי לחשוב שהלבד הזה שלי אומר שאני לא בסדר או שלא מגיע לי גם ׳ביחד׳. בלי לחשוב מה זה אומר עליי שאני נהנה מזמן עם עצמי, בלי לחפש אישור מאנשים שסובבים אותי לתחושות ולרגשות שלי. פשוט אני, מחשב סקרן שמעבד נתונים עם עצמו. בטיולים הרבים שזכיתי ליהנות מהם במהלך השנים היו רגעים של לבד — אבל הם היו רגעים של מנהלות. את החוויות המשמעותיות, את הרגעים המשמעותיים, את הדעות המשמעותיות — כמו אקסטרוברט טוב תמיד עשיתי עם אחרים — גם אם הכרתי אותם רק דקותיים לפני כן.

הפעם, למדתי להתענג על הלבד שלי, ובו זמנית להעריך את הביחד.

כבר אמרתי שיש סיכוי שאולי ייצא ממני בן אדם בסוף הקורונה?

לחלק הראשון של היומן הזה — לחצו כאן

ולחלק השני שלו — כאן

״הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל — בין הפינות החשופות, אני צריך להיזהר״

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה בחודש אוקטובר 2016. אני זוכר את זה בדיוק כמעט ויזואלי. כחייל משוקולד שהעביר חצי משירותו הצבאי בתחנת רדיו ואת החצי השני בסניף תל השומר של שינקין-פינת-רוטשילד-בואכה-אולפני הרצליה (מדור תרבות האמון על הפקת הלהקות הצבאיות ואירועי התרבות בצה״ל) — ככה תמיד תיארתי את הדיוק שבו הקרביים זכרו את החוויות המצלקות של שירותם הצבאי.

זה היה ביום שישי האחרון של אוקטובר, ועבדתי מהלאונג׳ בבניין המגורים שבו גרתי אז בסן פרנסיסקו — אותו חדר שטוף שמש בקומה השלישית שאני וכל דיירי הבניין השתמשנו בו כמשרד משותף לכולם כדי לעלות לשיחות ועידה עם נוף יפה של דשא סיננטי, בעודנו משכנעים את עצמנו שתשלום של 3,500 דולר לדירת סטודיו בגודל קופסת נעליים היא החלטה כלכלית הגיונית בימים ההם, לפני שנת 2020, כשלהיות במרכז עיר היה נחשב ייתרון אסטרטגי ולא כשל-רפואי-פוטנציאלי.

המסך הבהב משהו על מכתב של איזה בחור גבוה מדי עם ארשת פנים רצינית מדי בשם ג׳יימס קומי ששלח לקונגרס מכתב שקשור לאימיילים של הילרי קלינטון. הגברתי את הטלוויזיה כאילו מדובר בסלון הפרטי שלי, השתקתי את האחרים בחדר וכשביקשו ממני להנמיך את הווליום עניתי בכעס ״תהיו בשקט אתם בעצמכם! יש מצב שאמריקה מתה כרגע״. כן, כזה אני. סולידי.

אחרי שבועות ארוכים וסופי שבוע מפרכים של דפיקה על דלתות למען הקמפיין של הילארי קלינטון הרגשתי שזה פשוט נגמר. נייט סילבר, הפרשן הפוליטי האמריקאי שאת עדכוניו בלעתי בימים לאחר מכן כאילו היו בצק עוגיות בתקופת קורונה (נקודה כאובה, על כך בהמשך) עדיין חזה ניצחון מוחץ להילארי אבל לי זה לא עזר — לא חשוב מה עשיתי, הראש אמר שאנחנו בצרות וזה נגמר.

כמה שבועות לאחר מכן, במהלך אותו סוף שבוע ממש בנובמבר 2016, פופוליסט מסוכן וחסר אחריות שלא מסוגל להשלים משפט קוהרנטי אחד גם אם חייו תלויים בזה מונה להיות מנהיג העולם המודרני, סיימתי בצער מערכת יחסים ארוכה, והחלטתי שאני לא אוהב את עצמי.

הילארי אכן הפסידה, וזכינו לנשיא שלא מצליח להיות קונסיסטנטי אפילו למשך יממה אחת בזמן מגיפה גלובלית ושחוסר ההחלטיות שלו עשוי לעלות בחיי מיליונים. לעומר הקטן מפתח תקווה שחלם להיות חלק זעום אבל משמעותי עבורו בהיסטוריה של בחירת אישה לנשיאת המעצמה הגדולה בעולם זה היה חתיכת משבר. רווק טרי ומובס, איבדתי את חוש הטעם והריח — מה שלא הפריע לי לאכול כל מה שזז. מעל הכל, הרגשתי היעדר שליטה מוחלט לגבי העתיד שלי וההווה שאני חי בו. בעטתי במערכות היחסים היקרות לי, הפכתי להיות מנוכר ולא נעים. כמה שבועות לאחר מכן, בשיחת ערב שגרתית בבר באמצע שכונת הטנדרלוין בסן פרנסיסקו (תחשבו: מקום שבו משלמים 70 שקל לדרינק, אבל ממוקם באמצע הסמטה הכי מפחידה בדרום העיר) — ניק, חבר טוב מתקופתי הקצרה בברלין שבינתיים עבר לעמק הסיליקון, שיתף שגם הוא היה בדיכאון שנה קודם.

״הרגשתי שמה שאני צריך זה להרוויח שליטה על משהו בחיים שלי כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין עם הידיים על ההגה אז בחרתי במשקל שלי ופשוט התחלתי דיאטה — הורדתי פחמימות לאפס 6 ימים בשבוע ובשביעי אכלתי מה שבא לי. אני אשלח לך את הדיאטה פשוט תחליט שאתה מתחיל עכשיו״, הוא אמר בחיוך. ״סבבה, תשלח לי ואסתכל מחר״.

״שום אני אשלח לך מחר. אתה מבטל עכשיו את ההמבורגר בלחמניה ומזמין את הסשימי טונה — חלבון נטו. אם אתה מתחיל, אתה מתחיל הרגע״.

את המסע הזה סיימתי עם פחות כעסים, עבודה חדשה, ו-14 קילו פחות. 2 מהם כבר הספקתי להחזיר מאז שהקורונה הזו הגיעה לחיינו. ססעמק

התחושה הזו ששוב משהו ממש רע קורה התחילה כבר בתחילת ינואר השנה. איכשהו אצלי היא תמיד מוצאת את עצמה עם אותו הרגש: כעס. ״אתה האשכנזי מת הכי מרוקאי שאני מכירה״ אמרה לי פעם עדי, חברה טובה, באמצע דיון עמוק על החיים. ובאמת, הסימן הראשון לחוסר איזון אצלי הוא תמיד כעס בלתי נשלט, ילדותי כמעט. ראשוני כזה. אי שם בינואר הכעס הזה צץ פתאום אחרי חודשים ארוכים שלא זיהיתי אותו בחיים שלי ולראשונה מאז 2016, הוא היה שם ברקע כל הזמן.

בלילות לא ישנתי והייתי מתעורר שטוף זעה, בשיחות בעבודה הייתי מוצא את עצמי מאבד עניין וכשמישהו לא מסכים איתי פשוט נכבה או מתלהם. בדייטים הייתי מפהק או שותק. באופן הזוי, זה הפך את הדייטים למוצלחים יותר — מי ידע שהדרך להצליח בשוק הרווקות הניו יורקי היא פשוט לשתוק ולהיראות לא מעוניין?

הכעס הפנימי שאליו נלוותה מין אדישות לא אופיינית הזכיר לי את 2016 ושייכתי אותו לבחירות המתקרבות בישראל (כמה נוח שתמיד יש בחירות מתקרבות, הא?). כשמרץ ארב בפתח, שכנעתי את עצמי שהפעם הרודן מבלפור יגיע ל-61 והתת מודע שלי פשוט נערך ליום שאחרי.

הצפייה במדגמים בסלון של יונה ורועי, כמה קומות מתחת לדירה שלי בניו יורק, אמנם לא הייתה החווייה הכי מרנינה, אבל לא פתרה את הכעס הזה. הוא עדיין נשאר, מקונן ומטריד. מועקה שלא עוזבת, מועקה שמשפריצה לכל הכיוונים. יותר משהייתי מוטרד מהכעס עצמו, הייתי מוטרד מהשורש שלו. אף פעם לא הייתי גבוה, מעולם לא הרגשתי האדם הכי ידען בחבר׳ה — אבל לשלוט ברגשות שלי ולתקשר אפקטיבית לעולם? זה המשחק שלי. זה ה-דבר שלי — אז למה אני מרגיש כל כך חסום ומדוכדך כאילו סוף העולם מגיע, ומתי התחושה הזו תעבור?

זה היה הבוקר הראשון במה שיהפוך להיות המקלט שלי למשבר הקורונה: בית המשפחה של קארי בגרנדוויו-שעל-ההאדסון, עיירונת ציורית קטנה על הנהר מצפון לעיר. מבול שיחות הטלפון מלקוחות, אנשים שתחום עיסוקם הוא ניהול דירות נופש והשכרות לטווח קצר, שמתחננים להנחה בתעריפים שהם משלמים על טכנולוגיה ומשתפים בקשיים שלהם למלא את דירות הנופש שעה שהעולם מגיע לעצירה, שם סוף סופי וסופני לשלב ההכחשה בתהליך האבל המואץ שלי. הגיע שלב הכעס, ואני הולך לנצל אותו עד הסוף. זה היה הפחד המקונן הזה בחודשיים האחרונים — לרגע אחד, רגע לפני שהתפניתי לכעוס, הספקתי לנשום עמוק ולהבין מה הציק לי כל כך הרבה זמן. לא סתם הייתי במתח שיש ענן שחור, הענן היה שם. פשוט לא ידעתי לתת לו שם. עכשיו, הגיע הזמן גם להתחיל להתמודד.

הכעס הראשוני היה על הסיטואציה: איך מעז העולם, לאלף אלפי עזאזל, דווקא עכשיו כשאני חלק מתעשיית התיירות שכל כך הרבה זמן שקלתי להצטרף אליה — לשתק את הכל ולסכן את עתיד התחום שבו אני משקיע את מרבית זמני? הרי כבר עשור שאני חי לפי הספר: בוחר את בית הספר הכי טוב שאני יכול ללכת אליו, רודף אחר ההצעות הכי טובות, ממנף כל הזדמנות, ופעם בכמה שבועות שם זמן ביומן להסתכל על החיים ולוודא שאני גם באמת מתעניין בדברים שאני עושה. איך אדם שקול שכמוני שמקבל כל החלטה אחרי בחינה מדוקדקת של כל האפשרויות צריך להתמודד עם כזה תרחיש ״ברבור שחור״ שבועט את כל המציאות לשוליים? למה זה מגיע לי?

שיחות עבודה הפכו לשדה קרב: אני נגד המגיפה, אני נגד העולם — ובעיקר אני נגד עצמי. זה לא היה יפה. מצאתי את עצמי מתקשה לנשום עמוק לחזה עד שהייתי משוכנע שמדובר בהתקף קורונה. בפועל, זה היה התקף חרדה. הרגשתי מותקף, אישית. הרגשתי חסר אונים ברגע שבו הייתי מוכרח להיות הכי חסין — ומרוב פחד להתמודד עם התחושה הזו, נהייתי תקיף עוד יותר.

על מסך הטלוויזיה מולי ריצדו תמונות של חדרי מיון עמוסים באיטליה, מספרים מבהילים של צפי לאבטלה המונית, או ראיונות-רחוב עם אנשים שבין לילה איבדו את עבודתם ולא יכולים להאכיל את ילדיהם- אבל אפילו הן לא הצליחו לחדור את שריון הרחמים העצמיים — הייתי בשלב ההתקרבנות הפרטי שלי, ולאף אחד לא הייתה זכות להיכנס ולהפריע. גם לא לאשמה ולאמפתיה, גם הם יצטרכו לחכות.

את הכעס הוביל פחד: לא פחד קיומי לבריאותי, גם לא פחד מפני חוסר יכולת השתכרות או הישרדות. גם ברגעים הקודרים האלה, תת המודע הצליח להשתיק כל קול מהסוג הזה. הפחד שעשיתי טעויות במו ידיי: שלא יצאתי מהבורסה, שלא קראתי נכון את הסיטואציה, שכמי שבעבודתו מופקד גם על תחום האסטרטגיה — לא זיהיתי את הצונאמי הזה שמגיע. שנרדמתי בשמירה והמחיר עשוי להיות גבוה. אחרי הפחד הזה, הגיע פחד חריף אף יותר לגבי האנשים הקרובים לי בישראל: מה אם חלילה אחת הסבתות או אדם קרוב אחר ייפגע מהמחלה הארורה הזו בזמן שאני מבודד בקצה השני של העולם?

בעוד שרוב האנשים אולי היו מתרגמים את הפחד לשיתוק — אצלי הוא רק העצים את הצורך לפעול ולהתנגד. רק ליבה את הכעס חסר התוחלת הזה. שיחות הטלפון שהגיעו אחר כך וכפו דיונים לאורך סוף השבוע על שינויים ארגוניים בחברה לא סייעו: הייתי קורבן של סיטואציה שלא הסכמתי איתה וכעסתי על כל מי שהעז להזכיר לי את חומרת הסיטואציה והצורך לנקוט צעדים.

לא חשוב כמה מפונפן התואר במנהל עסקים שמונח ממסוגר במגירה, שום דבר לא מכין אדם שלא חווה משבר מהסוג הזה קודם לכן לסיטואציה שבה צריך לתקשר החלטות מורכבות, לג׳נגל נחישות וביטחון עם אמפתיה ושקיפות, להראות אופטימיות אבל גם השלמה עם מציאות מורכבת — ואיך בכלל עושים את כל זה בלי שיש את כל האינפורמציה, מסלון בבית שלא הייתי בו מעולם, באמצע מגיפה שהיקפיה לא ברורים.

לשמחתי, השיחות עם האנשים המדהימים שמרכיבים את החברה שבה זכיתי לעבוד בימים כאלה הולידו סימנים ראשונים של השלמה. לא היה על מי לכעוס, לא היה את מי להאשים. היו רק אנשים מצויינים שמנסים להבין ולעכל ביחד סיטואציה שגדולה מהם. את מה שנשאר מהכעס — לקח האלכוהול שגמעתי בין השיחות.

את הלילה שלאחר מכן העברתי ער. סימסתי למנהלים אחרים, ליזמים שהקימו חברות, למשקיעים, לחברים לכיתה. אף אחד לא ישן. היה נראה כאילו הימים וגם השעות התבלבלו לכולם והפכו לעיסה אחת דביקה ומבלבלת של חוסר וודאות.

האחד סיפר שאשתו פוטרה ומאחר והוא יזם, הם חוששים שלא יהיה להם ביטוח בריאות בזמן מגיפה. אחר, סיפר שבתום שנה סגר סיבוב גיוס משמעותי — אבל המשקיעים משכו את כל הכסף רגע לפני שעבר לבנק ואחרי שהכל חתום. חברה אחרת לספסל הלימודים בדיוק חתמה על דירה במנהטן ושילמה 3 חודשי שכר דירה לדירה שאליה אין לה אפשרות לעבור, ובזמן שהיא לא בטוחה שתוכל להשתכר בחודשים הקרובים. הרחמים העצמיים והכעס שאיתם התחלתי את היום היו נראים טיפשיים, ילדותיים. פתטיים ממש, והתחלפו בבושה ומבוכה.

תמיד הייתי בוכה רק בסרטים וסדרות — מאלה שלא מסוגלים לבכות בחיים האמיתיים כי הם עסוקים מדי בלנתח את הסיטואציה, להריץ תרחישים אפשריים ולבחור את דרך ההתמודדות. הפעם הייתי מותש מדי מהיום הארוך ומעשרות הפגישות והשיחות. הטייס האוטומטי התרסק, השערים נפלו והלחץ שלא איפשר לי לנשום עמוק כל היום פשוט הגיע לנקודת רתיחה. מצאתי את עצמי דומע בתוך מערבולת מורכבת של מבוכה והתפרקות. הדמעות הפכו אותי רק ליותר נבוך. פתחתי את הוילון במשיכה אחת כדי לראות את שאריות הירח משתקפות על הנהר. סירבתי להסתכל על עצמי במראה וגם לא על קארי, שותפתי לחוויה האפוקליפטית

״אתה לא יכול להאשים את עצמך על הרגשות שאתה חווה בסיטואציה כזו. הגעת יחסית שפוי לסוף היום — זה כל מה שאתה צריך לזכור״ היא ניסתה לעודד בעוד אני מסתיר את העובדה שבכיתי. ״הרגשת בדיוק את מה שהיית אמור וצריך להרגיש. ויש לך עוד כמה שבועות טובים לשנות גישה — לאן את לוקח את זה מכאן?״

השעה הייתה רבע לשש בבוקר בניו יורק אחרי פחות משעתיים של שינה. ״עושים ישיבת הנהלה עוד כמה דקות, אתה מצטרף?״ בישר טקסט מהארץ. הושטתי את היד לעבר הבקבוק הפתוח שנשאר ליד המיטה, מהמר בראש אם מדובר במים או באלכוהול, ולא בטוח מה מהאופציות אני מעדיף בשלב הזה.

בחמש הדקות שנותרו לפני הפגישה המאולתרת, שלחתי זימון לכל עובדי המשרד בניו יורק לשעה 16:00 ל״סשן דמיון מודרך״ שאני מתכוון להעביר להם עם הקול הלא-מרגיע, המבטא הלא-אמריקאי והגישה הלא-הוליסטית שלי. פייק איט אנטיל יו מייק איט, לא?

החלון שפתחתי יומיים קודם לכן עם ויקיפדיה עדיין היה פתוח כלשונית מאחור על הערך של ״מודל קובלר-רוס להתמודדות עם אבל״. אחרי הכעס מסתבר, אמור להגיע שלב המיקוח. במיקוח עצמי סוער החלטנו אני ועצמי שהספקתי לערבב כבר את שלב המיקוח ושלב הכעס. קיוויתי שהשלב הבא הוא ההשלמה המיוחלת — אבל מסתבר שיש שלב רביעי שעליו קצת קשה לפסוח: שלב הדיכאון.

״שש בבוקר היא שעה לגיטימית לאלכוהול כשאתה באמריקה, לא?״, חשבתי לעצמי. ״תתכונן, כבד, הגיע תורך״.

לחצו כאן לחלק השלישי ביומן הקורונה שלי

״זה קצת כמו יום כיפור של כל העולם, רק בלי שנקבעה שעה לנעילה״, אמרה לי קארי בעודנו פוסעים עם שני גורי כלבים ברחובות ציוריים אך סגורים של פירמונט, ניו יורק — עיירה קטנה וציורית שעד לפני שבועיים לא ידעתי על קיומה. מימין בית קפה קטן עם שלט בכתב יד של הבעלים שמודיע ״ניסיתי לתת לכם שפיות השבוע כשהגשתי לכם קפה אחד-אחד כל בוקר עם מסיכה. השבוע החלטתי לדאוג לשפיות שלי וליסוע רחוק. נתראה כשהכל ייגמר״. משמאל, גן שעשועים נטוש עם שער ברזל גדול ושלט שמבהיר שהכניסה אסורה ובאחריות המשתמש בלבד. עוד לפני שהספקתי לזמזם את ״לא כל כך נעים לראות גן סגור״ הכלבים זיהו את החנות היחידה שנותרה פתוחה — חנות יין קטנה בקצה הרחוק של הבלוק. מדפיה כמעט ריקים, רק כמה קרטונים של יין מונחים על הרצפה ואדם מבוגר יושב מעליהם. ״אני לא באמת אמור להיות פה — אבל אני לא יכול לשבת לבד בבית עוד יום ולא לראות אנשים. רוצה לשמוע קצת על היין הזה? הבאתי אותו מאיטליה בעצמי״ הוא מקדים, ולא מחכה לאישור לפני שפוצח במונולוג ארוך על געגועיו לטוסקנה.

שבועיים קודם היה זה יום חמישי בבוקר. דיברנו על ארוחת שישי. אוולין שהגיעה לביקור מסן פרנסיסקו הזמינה לדירה של הוריה באפר-ווסט על הפארק כדי שנפגוש את החבר החדש שלה שלומד בצפון המדינה. קרי הופקדה על קינוח (ללא סוכר, גלוטן, חלב או אושר), אני כתינוק המגודל שאני על רכישת יין תואם לעוף שנחלוק. אי שם לקראת הצהרים התחלף הטון. ״אני חושבת שצריך לצאת מפה״ כתבה קארי. ״מהעיר? מהמדינה? מהחיים הלחוצים? ממה יוצאים?״. ״אני חושבת שצריך לארוז, להקדים את ארוחת הערב להיום בערב ומאוולין ליסוע שנינו ישר להורים שלי באפסטייט. מחר יהיה פה סגר״.

איך בכלל אורזים לתקופה לא ידועה בבית שהוא לא שלך? אני אמור לקחת איתי גם את הדרכון? את הגרין קארד? ואולי בכלל אני שוב מגזים ונוטה לדרמטיות? הפסיכולוגית ההיא לפני שנה שניסיתי בשיחת סקייפ באמת טענה שיכול להיות שהפעם האחרונה שהרגשתי אדרנלין גבוה הייתה אז כששידרתי מכיכר תחריר במצרים ואני מנסה להפוך כל סיטואציה בחיים שלי להפיכה שלטונית במדינה עויינת כדי לעורר בעצמי עניין כמו מכור שצריך את הסם שלו.

בתוך שעה העניין הפך למוגמר: מישהו טען ששמע את הבת של בלומברג מדברת עם האחיינית של קואמו ששמעה מקושנר (ההוא הטוב שהשקיע בקספר והלך עם כובע במצעד נגד טראמפ, לא ההוא הרע שהתחתן עם הבת של טראמפ ובדרך גם לקח את הסכם אוסלו ועשה לו ריפוזישן כמסמך שהימין מחבק) שממחר אין סאבוויי, כולם צריכים להישאר נעולים בבית והמשמר הלאומי יוודא שאנשים לא יוצאים ממפתן הדלת. אי אפשר לומר שהשתכנעתי יותר מדי, אבל התור ב״טריידר ג׳ו״ מעבר לכביש היה נראה מאוד מבהיל.

כמה הודעות ווטסאפ מלאות בהלה לחברים (אני לא מסוגל לקבל החלטות לבד במצבי לחץ, בעיה ידועה) העלתה רשימת ציוד חובה. את שאר המקום במזוודה מילא נייר טואלט: תמיד חשבתי שבעיתות מצוקה אצטרך לאכול לפני שאצטרך לחרבן, אבל מחכמת המונים לומדים ולא מנסים לתקן. את הלילה כבר העברנו בבית ההורים של קארי, שעה צפונית מהעיר על נהר ההאדסון עם שתי הכלבות המדהימות פני ולוסי.

בדרך אל מחוז רוקלנד שמצפון לעיר היה תדריך: אמא של קרי מתאוששת ממחלה ובקבוצת סיכון וחייבים להיזהר. תחושת האשמה היהודית נראתה פתאום טבעית מדי: הנה אנחנו עוזבים את צלחת הפטרי של מנהטן שבתוך שבועות בוודאי תהפוך למוקד ההרס העולמי, רק כדי שאוכל להביא איתי את הווירוס לאנשים היקרים שמכניסים אותי לביתם באמצע מגיפה גלובלית. אלוהים שישמור. כל נשימה כבדה לריאות העלתה קורונופוביה בכל נימי גופי. כל שיעולון קטן מלווה במבטים מודאגים.

שעה מאוחר יותר המזוודה ואני כבר היינו בחדר החם שמשקיף על הנהר. פני ולוסי קיבלו את פניי בליקוקים נלהבים, ואמא של קרי בחיבוק זהיר תוך הוראה שאסתכל לכיוון השני כדי חלילה לא להתעטש עליה בזמן הפגנת החיבה-בימי-קורונה. לרגע, זה הרגיש כמו להיכנס הביתה לפתח תקווה, בעיקר כשפני נראית קצת כמו גאיה הכלבה המשפחתית שלנו.

״אתה נראה לחוץ — הכל בסדר?״ אמרה לי קארי אחרי שהכנו כוס תה. ״אני לא יודע אם הכל בסדר. הייתי אמור להיות עכשיו בכנס בלונדון, אני צריך להיות שבוע הבא בנאשוויל ועוד שבועיים בארץ. יש לי עובדים שלא יודעים מה קורה, והצטרפתי לא מזמן לתעשיית התיירות. רוב הכסף שלי בבורסה וצנח השבוע, ואני מרחק 6,000 מייל מהמשפחה שלי בזמן מגיפה בלי לדעת מתי אראה אותם שוב. אני לא חושב שאני בסדר. כשאני חושב על זה — נראה לי שאני במין סוג של אבל על שנת 2020, אני חושב שאני עובר משלב ההכחשה לשלב הכעס במודל של קובלר-רוס״.

״מה ירגיע אותך?״, ״מוסיקה, בעברית. את מכירה את יהודית רביץ?״, ״לא, אבל בוא נראה אם אלכסה תכיר״.

אלכסה קצת פחות זרמה. בהתחלה ניסתה לאתר את ״יוג׳ין ראלי״, אחר כך את ״יורי וואביץ״. בניסיון השלישי, שלפה עיבוד קצבי ומשונה ל״עכשיו הכל בסדר, שינוי ניכר באוויר״. קארי זרמה עם המקצב, אני עם המראה של הנהר והשמש ששקעה מאחוריו, ביחד עם מרבית החסכונות שלי והתקווה לנעוץ שיניים בפאסטג׳-דה-נאטה פריך בבלם, הפרבר האהוב עליי בליסבון, בעוד כשבוע.

״תחשוב על זה כריסט, הזדמנות לשקול לחזור למה שאתה הכי מתגעגע״, היא זרקה לי. ״אני מתגעגע לכתוב. אני מתגעגע לכתוב בעברית. אולי מחר אתחיל לכתוב קצת… לא עשיתי את זה שנים״.

יהודית בינתיים עברה מ״עכשיו הכל בסדר״ ל״בוא לריו״. כנראה טרם עודכנה שיונייטד ביטלו את הטיסות גם לשם. מקצב הסמבה רק הרגיז אותי והזכיר לי עוד יעד שאליו כבר לא אזכה להגיע השנה. הפעם אלכסה צייתה והעבירה עוד שיר. ״בך לא נוגע״, חייכתי. ״זה דווקא מתאים לסושיאל דיסטנסינג. אולי זה יהיה ההמנון של החודש הזה, תהיתי — מחכה בקוצר רוח למשפט על חיידק משוגע שפוגע חסר הבחנה.

את הלילה העברתי בהתקפי היפרוונטילציה, מזפזפ בין טבלה שמשווה את תסמיני הקורונה לאלה של לחץ ׳סטנדרטי׳ בחזה — לבין החלון שמשקיף על נהר ההאדסון. לוסי, הכלבה המשפחתית ושותפה חדשה לבידוד שאני לא יודע מה אורכו, זחלה בהפתעה והתיישבה ממש ליד בית החזה שלי. גוגל הרגיע שגם אם יש לי קורונה — כלבים לא אוכל להדביק. לפחות זה.

״נראה לי שהגיע הזמן לישון״ אמרתי לעצמי ולה רגע לפני שסוף סוף עצמתי עיניים. ״שלב ההכחשה נגמר — מחר מגיע תורו של הכעס…״

לחצו כאן לחלק השני ביומן הקורונה שלי